על גרגרנים, זוללי לילה ומעלי גירה

כמעט 80 אחוז מהנשים סובלות ממה שנקרא בספרות הפסיכולוגית "הפרעות אכילה תת קליניות", כלומר הפרעות שאינן מגיעות ברמת החומרה שלהן להפרעות האכילה כפי שהן מאובחנות על-ידי אנשי מקצוע, אך יש בהן כדי לגרום נזק גופני ונפשי כאחד.
הגישות הפסיכואנליטיות מבינות הפרעות אכילה בין השאר כמחסור במילים, ובעיקר מילים המבטאות רגשות. נשים שסובלות מהפרעות אכילה אינן מסוגלות לתקשר את עצמן באופן יעיל, הן לא מצליחות למצוא את המילים שתבטאנה את הסערה הפנימית שלהן, והטבע הכואב של עולמן הפנימי אינו מנוסח לא לעצמן ולא לאחרים. עובדה זאת משאירה אותן בעולם בו לא מזון ולא מילים יכולים לספק הזנה ותמיכה.
כדי להיות מאובחן כמי שסובל מהפרעת אכילה, שכאמור רק משקפת קשיים נפשיים אחרים, לא צריך להגיע לתת משקל, כפי שקורה באנורקסיה, וגם לא להקאות יזומות כפי שקורה בבולימיה. ישנן הפרעות אכילה אחרות שלא רבים מכירים אותן בשמן, אך רבים מאוד סובלים מהן. כדי לטפל בעולמם הפנימי של מי שלא מוצאים מזור נפשי, יש לזהות ראשית כי ההתנהלות שלהם מול אכילה מהווה הפרעה, ושנית – לטפל באותם כאבים, להעניק להם מילים ולגאול את האדם מחיים המצטמצמים לטבלאות של קלוריות ומקשר משמעותי עם מכוני כושר, מראות ומאזניים.

עודף ספורטיביות

הפרעות האכילה התת קליניות רבות ומגוונות ונמצאות בשכיחות גדולה מאוד בקרב האוכלוסיה כולה, ובעיקר בקרב נשים. אנורקסיה אטלטיקה, או התעמלות כפייתית, על אף שאיננה מהווה אבחנה פורמלית, ובדרך כלל קשורה בהפרעות קשות יותר כמו אנורקסיה, בולימיה או הפרעה טורדנית כפייתית, היא אחת מההפרעות התת קליניות באכילה. באנורקסיה אטלטיקה האדם חווה אימונים גופניים מעבר לנדרש, כביכול על מנת לשמור על בריאות טובה. בדרך כלל אנשים עם הפרעה כזאת הם קיצוניים מאוד בגישה שלהם לדיאטה ולמשקל, הם נוטים להתאמן על חשבון העבודה, הלימודים או מערכות היחסים שלהם, ממוקדים באתגר וכמעט שאינם נהנים מהאימון הגופני עצמו. הם מגדירים את הערך העצמי שלהם על פי הביצועים שלהם, כמעט אף פעם אינם מרוצים מההישגים שלהם בתחום הספורט, ואם הם מגיעים לאחד היעדים שהציבו לעצמם – הם מיד מציבים יעד חדש. את ההתנהגות ה"ספורטיבית" העודפת שלהם הם מסבירים בכך כי היא ראויה למי שרואה עצמו אדם אתלטי. ההבדל בין מי שמתאמנים לשם שמירה על כושר גופני או לשם ההנאה, לבין אנשים שאצלם האימון הגופני הוא חלק מהפרעת אכילה כזאת, טמון בהרגשה של האחרונים כי האימון הגופני קשור בשליטה ובקבלה עצמית, ולא "סתם" בשמירה על משקל ובשיפור הביצועים הספורטיביים.

"אני כזה מכוער"

הפרעה דיסמורפית של הגוף (DISORDER DYSMORPHIC BODY) היא הפרעה נוספת הקשורה באכילה, ויכולה להיות חלק מהפרעה טורדנית כפייתית. אדם שסובל מהפרעה כזאת לא יאמר "אני כל כך שמן", אלא "אני כזה מכוער". הפרעה כזאת כוללת פעמים רבות חרדה חברתית, ואנשים הסובלים ממנה נסוגים מסיטואציות חדשות ונוהגים להימנע ממפגש עם אנשים לא מוכרים. הפרעה דיסמורפית של הגוף מתרחשת בשכיחות דומה אצל נשים וגברים, וברוב המקרים פורצת לפני גיל 15.
אנשים הסובלים מהפרעה כזאת מודאגים מאוד מהופעתם החיצונית ובעיקר מאזורים בפנים, מהשיער ומהעור. הדאגה ממשיכה להתקיים גם כשהם מקבלים אישורים מחברים ומבני משפחה שבאמת חושבים שאין בהם פגם המצדיק עיסוק כל כך מוגבר בגופניותם (שיכול לכלול ניתוחים פלסטיים רבים ומיותרים וטיפולים אחרים שלעתים פוגעים יותר מאשר מטפלים). כיוון שאינם מוצאים נחמה בסובבים אותם, וגם לא בשינוי במראה שלהם, הנגרם כתוצאה משינויים ממשיים באבר המטריד, אנשים עם הפרעה כזאת סובלים פעמים רבות מייאוש, ולעתים אף נמצאים בסכנה אובדנית. הטיפול באנשים עם הפרעה כזאת כולל פעמים רבים התערבות פסיכיאטרית.
הפרעה נוספת הקשורה בגוף נקראת דיסמורפיה שרירית, או "ביגורקסיה". זו בעצם ההפרעה ההפוכה לאנורקסיה, לפחות מבחינה חיצונית. אנשים בעלי הפרעה מסוג כזה מוטרדים באופן כפייתי מכך שהם נראים קטנים ובלתי מפותחים, ואפילו כאשר הם "מנפחים" את השרירים שלהם, באמצעים בריאים יותר או פחות, הם ממשיכים להרגיש "קטנים" ומחפשים עוד דרכים להתרחב ולגדול.

מזון "בריאותי"

גם יותר מדי בריאות עלולה להיות לא בריאה, כפי שקורה ב"אורתורקסיה נרבוזה", הקשורה בקיבעון חולני על "אכילה נכונה", "אכילה בריאה", של מזון "בריאותי" בלבד. אנשים עם אורתורקסיה מרגישים התנשאות כלפי מי שאוכל אוכל שאינו מזין, ולא מדובר כאן בגרעין הקשה של הג'אנק פוד. אצל אנשים כאלה כל המוצרים שאינם נרכשים ב"חנויות טבע׃ למיניהן נחשבים למזון רע ולא הולם. הם עסוקים באופן כפייתי במה לאכול, כמה לאכול ואיך להכין את המזון כך שאפשר יהיה להפיק ממנו את מקסימום ערכו התזונתי.
"לאכול נכון" הופך להיות המוקד המרכזי והחשוב ביותר בחייהם של האורתורקסיים. ההערכה העצמית של אדם זה נקבעת על׀פי המזון שהוא צורך ועל סמך המזון ממנו הוא נמנע. אנשים אחרים, מערכות יחסים, מטרות בקריירה וחברויות – כל אלה נהיים פחות חשובים, והאדם משקיע בהם פחות מזמנו וממרצו מאשר במה ואיך הוא ניזון.
"סינדרום האכילה בלילה" מהווה הפרעה נוספת, והוא מאובחן כאשר לאדם אין תאבון בכלל בארוחת הבוקר. הוא דוחה את הארוחה הראשונה שלו למספר שעות לאחר הקימה והוא בדרך כלל מצוברח בגלל מה שאכל בלילה של אתמול. ברוב הימים, בשל הדפוס הזה, רוב הקלוריות נאכלות בלילה, ללא שליטה, ועם יכולת מוגבלת, אם בכלל, ליהנות או להפיק מהן אנרגיה. הפרעה דומה מתרחשת אצל "מוכי ירח", שפרט להליכה בשינה גם אוכלים מתוך שינה, והיא קשורה יותר להפרעה בשינה מאשר להפרעת אכילה.

תשוקה לשבבי צבעים

"העלאת גירה" מתרחשת חוץ מאשר בבהמות גם באנשים הסובלים מהפרעה רומינטבית. האדם אוכל, בולע ומעלה שוב את המזון חזרה לפה, שם הוא נלעס שוב ונבלע מחדש. התהליך יכול לחזור על עצמו מספר פעמים, וכל אפיזודה כזאת יכולה להימשך מספר שעות. לעתים, העלאת הגירה היא רצונית ולעתים איננה. אנשים שמעלים גירה מספרים כי המזון השב מן הקיבה אינו מר ולמרבה ההפתעה לא נגרמת להם בחילה כאשר הם מבצעים את הפעולה.
בהפרעה של "גרגרנות" (שבנצרות נחשבת לחטא של ממש) האדם עסוק עיסוק-יתר בכל הקשור למזון משובח, ואנרגיות רבות מושקעות ברכישה שלו, בהכנה שלו, בדרך בה הוא מוגש, וכמובן בצריכה שלו. במקרים נדירים, אך מדווחים, נמצא קשר בין גרגרנות לבין פגיעה מוחית.
תסמונות נוספות הקשורות באכילה: התסמונת המולדת פרדר-ווילי, תסמונת הקשורה גם בפיגור שכלי ובבעיות התנהגות, וכוללת דחף מתמיד לאכול שאינו ניתן לדיחוי; "פיקה" – מצב שבו קיימת תשוקה לאכילה של מוצרים שאינם מזון, כמו אבק, גירים, טיח ושבבי צבעים; "לעיסה ויריקה" – מתרחשת כאשר האדם מכניס מזון לפיו, טועם אותו, לועס אותו ויורק אותו החוצה. לעתים אנשים רואים ב"לעיסה ויריקה" הפרעה נפרדת, ולעתים נוטים לראות בה חלק מהפרעות אחרות כמו אנורקסיה ובולימיה, כשמטרת ההתנהגות הזו היא לפקח על מספר הקלוריות המוכנס לגוף, כשהאדם מנסה להיות "יצירתי": ליהנות מהטעם אך לא לשלם בקלוריות. כיוון שבצורה כזאת חומרים מזינים אינם מתעכלים בגוף, הפגיעה בסוג התנהגות כזה דומה מאוד לפגיעה המתרחשת כאשר אדם צם, או אוכל ומקיא.

מתנגדים לטיפול

גם אם לא מצאתם את עצמכם באחת הקטגוריות הללו, הסטטיסטיקות המבעיתות מלמדות שלפחות מישהו ממכריכם סובל מאחת ההפרעות שנזכרו, וכיוון שהוא סובל הוא זקוק לטיפול. אלא שרוב האנשים הסובלים מהפרעות אכילה מתנגדים לטיפול או לשינוי בהתנהגות. הם דבקים באשליה שאם הם רק יפחיתו ממשקלם, הם ירגישו טוב יותר בקשר לעצמם, ישפרו את חייהם ואף ייהנו מדימוי עצמי חיובי ומהצלחה חברתית. למרות שהחברה סביבנו אכן מתנהגת באופן שונה לאנשים רזים, בדרך כלל לא די ביחס חיובי מהסביבה, וגם כשאנשים מרזים הם מגלים כי רזון אינו התנאי הבלעדי לרווחה נפשית. פניות רבות לטיפול, מסיבות שונות ומגוונות, חושפות גם הפרעות אכילה מהסוג המדובר כאן, והטיפול בהן אפשרי רק כאשר האדם מגיע לנקודה שבה הוא מחפש דרכים חיוביות יותר לבנות חיים בעלי משמעות.
ההחלמה מתבטאת ביכולת לשמור על משקל נורמלי, חזרה של מחזור הווסת אצל נשים (אם הפסיק), יכולת לשמור על דיאטה מאוזנת הכוללת לא רק "דל קלוריות", "נטול סוכר" ומופחתים אחרים, הפחתה משמעותית בפחדים לא רציונליים הקשורים במזון, יכולת לקיים קשרים תואמי גיל עם חברי המשפחה, פיתוח מודעות לדרישה החברתית/תרבותית לרזון שאינו מציאותי, יכולת לשמור על קשר מספק גם מחוץ למשפחה, פיתוח עניין בתחומים שונים, פיתוח מיומנות של פתרון בעיות, יכולת ליהנות מפעילויות שאינן קשורות באוכל, שמירה על כושר או הופעה חיצונית, הבנה של בחירות והתוצאות שלהן, ותחושה של עצמי שיש לו חיים משמעותיים, ממלאים ומספקים.