בדרך למסיבה בצפון. היום שאחרי משחק העונה

הבשורות הטובות מבחינתה של הפועל תל אביב – העונה היא לא תפגוש יותר את מכבי חיפה ובכך לא תיאלץ לעמוד נבוכה מול חשיפה נוספת לאור הזרקורים, בפריים-טיים, של הבדלי הרמות בין שתי הקבוצות. החדשות הפחות סימפטיות עבור האדומים – על פי הכושר שהם מציגים בחודש האחרון הפער בצמרת יגדל מאליו תוך מספר מחזורים וחיפה תוכל להשלים את החגיגות, שהחלו אתמול עם השער העצמי של אבוקסיס ונדחו בדקה ה-88 למועד בלתי ידוע.

על האדים של הדרבי

צריך להודות: הפועל הגיעה לקראת סוף הסיבוב השני לעמדה מצויינת בפסגת הטבלה משתי סיבות עיקריות: 1. ניצול המשבר הפוסט-אירופאי של מכבי חיפה. 2. השוונג של אחרי הדרבי הראשון. שלושת השערים באותו מפגש עם מכבי תל אביב נתנו את הרושם המוטעה שהפועל יכולה השנה לדרוס, שהמכונה של קשטן מתואמת באופן שמזכיר את עונת הדאבל. חיפה, במקביל, גמגמה אפילו בקריית אליעזר ואצל קלינגר הבלאגן חגג משבוע לשבוע.
איך הפועל נראית לאחרונה כולם יודעים: ניצחון דחוק על באר שבע, תיקו ביתי מול ראשון, מופע האימים בדרבי והאחד-אפס הקטנצ'יק מול אשדוד – כל אלו היו צריכים להדליק לא נורה אדומה, אלא פרוז'קטור רב-עוצמה, כזה שיכול להעיר גם מתים. והנה, למרות הכל, הפועל הגיעה לקריית אליעזר למשחק העונה (החשוב ביותר מתוך המאתיים שהיו השנה עד כה) ומשום מה התייצבה על המגרש עם מערך שכאילו מבקש מהשחקנים בירוק: בואו, שבו לנו על הרחבה, אנחנו כבר ננסה איכשהו להעביר 90 דקות. אה, כן, אם במקרה נעבור את החצי יש לנו שם את עמרי אפק אבל הוא לבד, בלי אף אחד לידו, אז אין צורך לדאוג יותר מדי. זיו פלגי, באותו מגרש, עשה לחיפה 45 דקות של בית ספר שבוע לפני-כן.

חצי מגרש להשכרה

כמו במשחק הקודם ביניהן, ביטלה חיפה לחלוטין את הפועל במחצית הראשונה. שחקניו של שום חתכו מימין ומשמאל, בעטו מהים מהאוויר ומהיבשה, עשו סחרחורת לאנטבי, חליס וחלפון ועם קצת יותר ריכוז היו יכולים להפוך את המחצית השנייה לחגיגת אליפות לא רשמית ביציעים. אליניב ברדה המשיך לפרוח בבית החדש שלו, מיכאל זנדברג (למרות שלא כבש) הראה שהוא כבר מרגיש מזמן בבית, ויניב קטן הזכיר פעם נוספת לגרנט שוויתור על כוח הפריצה שלו בנבחרת הוא לוקסוס גדול מדי. הפועל? היא התקשתה להגיע לאיזור הרחבה של דודו אוואט כי השחקנים שלה פשוט לא היו שם.
המזל של האדומים הוא שאחרי ההפסקה חיפה נרגעה, ומלבד מספר ריקודים של רוסו באגף ימין (אנטבי מחפש אותו עד עכשיו) לא ניסתה לסכן את השער של אלימלך באותה התלהבות בה פתחה את המשחק. קשטן, מצידו, הבין שאם הוא לא חוזר עם נקודה לתל אביב הסיפור נגמר, העלה לדשא את כל החלוצים שהיו לו על הספסל, ואם היה אפשר לבצע עוד חילופים אולי היו מחדשים לגילי לנדאו את כרטיס השחקן ומוציאים את שבתאי לוי מהנפתלין.

ראינו אדומים שמחים

בשורה התחתונה - השער של קלשצ'נקו השאיר את הפועל בטווח משחק אחד מחיפה ובכך עמד דרור קשטן במבחן התוצאה (עם ציון עובר בקושי). במידה מסויימת אותו שער שוויון גם מעיד על אופי; אחרי הכל – הפועל תל אביב חזרה השנה פעמיים מפיגור בקריית אליעזר ומנעה מאוהדיה את הנסיעה המסורתית מחיפה עם הפנים בין הידיים. החגיגות ביציע של האדומים (שמרביתם בוודאי לא יכלו לתאר במדוייק את השערים בגלל השדה שמפריד בין היציע למגרש) נתנו את התחושה שמדובר בניצחון של הפועל, ואולי גם זה ייתן בסופו של דבר זריקת מרץ לקבוצה לקראת המשך הסיבוב.
האוהדים בירוק, שבמהלך המשחק בכלל לא דמיינו שהרשת של אוואט תזוז, נראו ביציאה מהאיצטדיון מבואסים כמו אחרי מסיבת טראנס המונית, רגע אחרי שהשוטרים הפסיקו אותה באמצע והרסו את הטריפ הכי מתוק. אם שום שינוי דרמטי – בירוק או באדום – לא יתרחש אחרי הפגרה, המסיבה הירוקה תתחדש אי שם בחודש מאי.