התרנגול של מלך השכונה
מה עושים עם התרנגול האדום החדש של הרפו, שמתחיל לקרקר דווקא בחצות ומעיר משנתו את כל הכפר. הפתרון: קסם הינדי
על ספסל העץ ליד הצלב הציבורי יושבים שמונה שכנים, בתי דתו ולאומים שונים, ומנסים ליהנות מבריזת בין הערביים, שהיום היא חלשה כנשיפתו של תוכי יער ירוק. אל צלילי הערב הרגילים – רחש גלי הים המתנפצים אל הסלעים, הציפורים המזמרות על עצי המנגו, צווחות הקופים הנשמעות מתוך הג'ונגל – מצטרפים היום גם קרקוריו העזים של התרנגול החדש של הרפו, מלך השכונה.
הרפו מתגורר בבית ענק, מוקף בחומה ענקית, ובחצר מבנים לא מוגדרים, ערימות של ענפי קוקוס וזוגות אופניים מקולקלים. מלך השכונה הוא לפעמים נחמד ואפילו מקסים, ולפעמים, אם למשל יותר מדי (דבר שקורה כמעט כל יום), הוא סוציומט.
הרפו מסוגל לאיים על חייה של שכנה כי לא אמרה לו "שלום" מספיק יפה לטעמו כשנפגשו בבוקר, או לאיים על משפחה הינדית בשכונה שאם תמשיך לצלצל בפעמונים בתפילת הערב, הוא יהרוס לה את הבית. "זאת שכונה נוצרית", הוא מסנן בין שיניו, "לא ניתן דרור לעבודת אלילים". זה לא הפריע לו למחרת בבוקר, כשפגש את ילדי המשפחה ליד ביתו, לתת להם במתנה שני מנגואים מהעץ שלו ולחייך אליהם חיוך מאיר.
אני לא יודעת איך הרפו נעשה מלך השכונה, כנראה עניין היסטורי. כך או אחרת, כל החזירים שמסתובבים פה ומנשנשים בזבל הם בבעלותו, והרבה מהשבילים בשליטתו. כשמועצת המחוז החליטה סוף סוף להניח קו מים בשכונה, העובדים טרחו וחפרו ארבע הימים עד שהגיעו לשביל מול ביתו. "כאן לא תעברו", אמר להם. העובדים קיבלו את הדין, ארזו את כליהם, וחזרו כלעומת שבאו וללא שוב.
אבל לדיירי השכונה המהלומה הקשה ביותר היא התרנגול האדום החדש של הרפו. התרנגול הזה נולד ללא השעון הפנימי שאומר לתרנגולים מתי לקרקר. בעולם שבו כולם יודעים שהקרקור הראשון של התרנגולים אומר שצריך להתחיל להיפרד מהשינה, ובקרקור השני נגמר הלילה – תרנגול שמקרקר בחצות הלילה הוא כמעט אסון סביבתי.
"פעם ידענו מה לעשות עם התרנגולים כאלה", אומר בופל, הנגר ההינדי הזקן, היושב על ספסל עץ ומפטם את מקטרתו בעשב טוב. "מה עשיתם?" מתעניין צ'רלי, תייר צעיר מארה"ב. "לך תשאל את ג'ורג' בוש", אומר רמאדן, מוסלמי ובעל המכולת, ושואף עמוקות מהמקטרת שעברה לידיו. "מדברים יפה, אבל בתקיפות, עם הבעלים", מסביר מנג'ו, משחיז הסכינים המקומי, "ואם זה לא עוזר – אז יש סעודת עוף לכל השכונה". כולם צוחקים.
מהרג'י, הנזיר ההינדי שהמקטרת עברה אליו, שואף עמוקות ומשתעל שיעול עמוק. "זה מאוד לא נוצרי מצדכם", נוזפת סיסטר פרסילה, מהמנזר שבראש הצוקים. "מצד שני", היא נאנחת, "כבר מזמן לא אכלתי עוף אמיתי". סיסטר פרסילה חזרה בדיוק מהשוק עמוסת סלים, כנראה לכבוד החג שיתקיים פה מחר – סעודת אנתוני השלישי, קדוש מקומי שהקריב את עצמו באיזשהו אופן ומאוד מזמן למען השלום ויחסי השכונות הטובים.
"לא טוב לפתור דברים באלימות", אומר מהרג'י, ומעביר את המקטרת הלאה. "אבל אם אתם רוצים, אני פותר את כל העניין בלחישת קסם אחת". ובאמת, בהודו קסמים הם התרחשויות שכיחות. אחרת איך תסבירו את העובדה שדקה לאחר מכן הופיעה פתאום סאלי, אשתו של הרפו מלך השכונה, ושאלה את רמאדן אם יש לו בחנות "צ'יקן מסאלה" (תערובת תבלינים לבישול). "מחר באה אלינו כל המשפחה לסעודת הקדוש אנתוני", הסבירה בביישנות, "והחלטתי להגיש עוף".
