שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: סלימאן אבוגוש
    מע'אר: היסטוריה מתחת לאף
    אחרי שהבודקת הבטחונית בנתב"ג לא שמעה את השם מעולם החליטה אריאנה מלמד לבקר בכפר. שם מצאה נוף איכות חיים וחיוכים, ותהתה מתי יהפוך לפנינה תיירותית

    סיפור אמיתי: סלימאן אבו גוש, הצלם של המדור הזה ואנוכי, עומדים לפני בדיקה בטחונית בנמל התעופה בן גוריון. אחרי עיון קפדני בתעודות הזהות, הבודקת שואלת – מאיפה הגעתם עכשיו? וסלימאן, שכבר מכיר את הסיטואציה ומרשה לעצמו לחייך, אומר לה: ממע'אר. מ-אי-פה? שואלת הבודקת באי אמון גובר. מע'אר, אומר סלימאן בנחת. היא קצת נבוכה. ברור שהשם חדש לה לגמרי. מאיפה, היא שואלת בסוג מסוים של ייאוש, ואני מתערבת: בפעם השלישית – ממע'אר!
    היא תולה בנו זוג עיניים גדולות ושואלות. מע'אר? (היא אומרת מראר, ולא כפי שצריך לבטא, אבל על זה נסלח לה), זה לא כזה מין ישוב קהילתי כזה?
    ספק גדול אם הבינה למה צחקנו. בסופו של דבר עזרנו לה לסדר לעצמה מפה בראש כשאמרתי שזה ליד קיבוץ פרוד. עיניה אורו, אבל אני התעצבנתי: איך זה שהיא יודעת על קיומו של קיבוץ שכוח-אל ובו מתי-מעט אנשים, ועל הכפר הסמוך, בו חיים 19,000 בני אדם ויש לו היסטוריה של כמה מאות שנים, לא שמעה מעולם?
    ובכן, זה לא כזה ישוב קהילתי כזה.

    אי יווני מקומי

    אבל בעצם – מה אני יודעת? הרי בבית הספר, כשלימדו אותנו כל פיסת היסטוריה על כל מושבה נידחת, לא טרחו לציין כי יש עוד היסטוריות, ממש מתחת לאף, ואף על פי שאינן קשורות בהכרח רק למפעל הציוני לדורותיו, אולי כדאי לדעת עליהן משהו.
    כל שידוע לי הוא שמע'אר בנויה על צלע הר שממנו אפשר, בימים של ראות טובה, לראות את הכנרת בתפארתה ולא לרצות לזוז משם לעולם. שהכפר מחבק את ההר עד למטה, וכשיורדים בכביש העין מלאה כרמי זיתים עד האופק. שלו היה שוכן באי יווני, ודאי כבר הייתי מפנטזת על בית קיץ שם, כי האוויר צלול ונקי והרוחות מלטפות ומי צריך הרבה יותר מזה. שלו היה שוכן באי יווני, היו פרנסיו מתגייסים כבר מזמן להפכו לפנינת תיירות – אבל לא כאן.
    נסענו אפוא לסאלח חטיב, מדריך תיירים ומומחה גדול בידיעת הארץ ואיש מע'אר, כדי להשכיל מעט.

    כולם הולכים או שכולם נשארים

    וכבר על ההתחלה שמעתי שיש טענה כי מעריא – כך על פי שם עתיק – היתה אחת מ- 24 משמרות כהונה, אותם יישובונים קטנים שאליהם נמלטו שומרי בית המקדש אחרי שחרב. ולראייה, צבי אילן, ארכיאולוג, מצא כאן תבליט של נשר שדומים לו נמצאו באתרי משמרות כהונה אחרים בגולן ובכפר דבורה, למשל.
    הכוהנים לא נשארו. אין עדות ליישוב רציף, ובפעם הבאה שנפגוש את מע'אר בשרידים ארכיאולוגיים, הם יהיו בני התקופה הביזנטית, אבני בזלת נושאות כיתוב יווני, אולי שרידים של כנסיה קטנה. גם המאמינים שלה הלכו מכאן, וכשהגיעו הצלבנים, כבר נמצא מסמך שבו שני אבירים עושים עסקת חליפין נדל"נית מקובלת בימים ההם, ומע'אר על אדמותיה נמסרת מיד אביר לאביר.
    מכאן צריך לבצע דילוג ארוך להיסטוריה העות'מנית, ולראשונה מוזכרת מע'אר במפקד אוכלוסין משנת 1598, אבל אין בו מילה אחת על הדרוזים, המהווים היום 55 אחוז מתושבי המקום, כי מקובל היה על הטורקים לרשום אותם כמוסלמים לצורכי סטטיסטיקה. סאלח חטיב בטוח שדרוזים חיו כאן כבר במאה ה-16, ודאי בתקופתו של פאח'ר א-דין אל-מאני, האמיר הדרוזי ששלט באיזור מ-1590.
    אבל שליטים לא חיים לעולם, ובימיו של אחר – דאהר אל-עומאר הבדואי, אפשר למצוא את ראשית ההיסטוריה הרציפה והמתועדת של היישוב, שראשיתה בסכסוך כלכלי-פוליטי עם סלאמה, התיישבות בדואית סמוכה, על הזכות לגבות מסים ולהעבירם לממשל המרכזי בלבנון.
    בהתכתשות הזו ניצחו הבדואים, והדרוזים שחיו בסלאמה אספו את נשותיהם וטפם והיכו שורש בהר. זה קרה ב-1683, יש אומרים דווקא ב-1698, ומאז ועד היום הכפר פורח, יש בו דרוזים ונוצרים ומוסלמים, בדרך כלל החיים פחות או יותר הרמוניים למרות ההבדלים העצומים בדת ולפיכך גם בתרבות – לפני שני עשורים נרשמה ההתכתשות המשמעותית האחרונה בין דרוזים לנוצרים, שבעקבותיה אספו האחרונים את נשותיהם וטפם והיכו שורש בעילבון, הכפר הסמוך.
    סיפור יפה יותר – ואמיתי לגמרי – כרוך במה שאירע ב-1948, כשהממשל הצבאי ביקש לגרש ממע'אר את המוסלמים ובאותה הזדמנות גם כמה נוצרים. עמד גיסו של המוכתר דאז, חוסיין ווחש עריידי שמו, והעז לומר את אשר עם ליבו: "אנחנו כולנו ממע'אר. או שכולנו הולכים – או שכולנו נשארים", והממשל התקפל לנוכח התעוזה.

    עצי שיזף, זיתים ומאור פנים

    האגדה מספרת שמע'אר קרויה כך על שם ריבוי המערות שסביבה, אבל סאלח חטיב לא מקבל את הגרסה הפופולרית, וגם לא את האגדה שפעם היתה כאן מערה פלאית שעברה מתחת לכל הכפר. הוא מציע הסבר אחר לשם המקום: מע'אר הוא גם "שטח היערכות למתקפה", ובהיות הדרוזים לוחמים בני חיל, נראה שהשם דווקא מתאים.
    במקום המערות, שארוכות ורשימות מהן יש במקומות אחרים, מגלה חטיב את שני עצי השיזף הקדושים שצומחים כאן, אחד קדוש למוסלמים ואחד לדרוזים, אחד בראש גבעה אוחד בפאתי ההר, ואף על פי שביניהם, בקו אוירי, מפרידים 800 מטרים, האגדה מספרת שאחד צמח מתוך החוטרים שהשני יצר, וכך הם קשורים זה בזה בקשרי משפחה עציים. את העץ המוסלמי הקדוש תוכלו למצוא ליד המסגד הצפוני: לפני זמן מה דווקא ניסו לשמר ולטפח את המקום, אבל איכשהו הוא עדיין טובל בעזובה. כאן זה לא יוון, כאמור.
    את העץ השני, שיזף נישא ורם בשנים, קדוש מפני שהוא מסמל באיסלאם את קיצו הטוב של מסע רוחני – אנחנו מוצאים על אם הדרך למה שהיה פעם מנסוריה, כפר דרוזי שיושביו עקרו למע'אר. העץ הזה היה מרכז קהילתי של ימים עברו: שם התקבצו דרוזים מעין אל אסד ומראמה ומסז'ור ומע'אר וישבו קצת לנוח ולדון בעסקי הקהילה בדרך לעלייה לרגל לקבר נבי שועייב, הוא קבר יתרו. שילוט בדרך אין, גם לא שמות של רחובות, אבל אל דאגה: אין אפשרות ללכת לאיבוד, מפני שמישהו יחייך אליכם כאן ויסביר בנחת ובסוף תגיעו. לו אפשר היה לבקבק ולשווק מאור פנים וחיוכים, היו יושבי מע'אר האנשים העשירים בארץ.
    כרמי זיתים מלוא העין הצופיה: אם יש כאן לוקאל פטריוטיזם מוצדק, הוא מתייחס לאיכות תנובת הזית ולשמן, וכמקובל, איש-איש והכרם הקטן שלו, ואיש-ואיש וגאוותו על שמן הזית הייחודי שלו, וטעמתי כאן כבר כמה שמנים ביתיים שעולים פי כמה על המותגים המתוקשרים ביותר בארץ.
    אז למה הכיכר היחידה היא אי תנועה שאת פריחתו הצבעונית מטפח הפנצ'רמאכר עם האצבעות הירוקות שלשכתו יושבת בסמוך לכיכר? ולמה אין כאן אפילו כר דשא אחד? ולמה מע'אר מעולם לא עלתה על מפת התיירות בגליל? אני מניחה שאת כל התשובות אפשר למצוא אצל אבירי המועצה המקומית, אבל תשובות מן הסוג הבירוקרטי לא מביאות מטיילים. יוזמה דווקא כן. עם הנוף, איכות החיוכים המקומית וקצת השקעה נמרצת, אולי, אולי פעם תהיה כאן פנינה. ואז גם הבודקת הבטחונית בבן גוריון תדע, שיש כאן ישוב עם היסטוריה משלו, גם אם מעולם לא היה ישוב קהילתי כזה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מע'אר. זה לא כזה ישוב קהילתי כזה
    צילום: סלימאן אבוגוש
    סאלח חטיב. בטוח שדרוזים חיו כאן כבר במאה ה-16
    צילום: סלימאן אבוגוש
    השיזף השני. מסמל באיסלאם את קיצו הטוב של מסע רוחני
    צילום: סלימאן אבוגוש
    מומלצים