תסתכלו עליהם, תראו אותנו

האלימות, כידוע, אינה נכס בלעדי של הספורט. היא טבועה באדם, במידה כזו או אחרת, עוד הרבה לפני שהוא בכלל יודע את ההבדל בין הפועל למכבי, בין אופסייד לכדור קרן והיא באה לידי ביטוי בתחומים רבים אחרים בחיי היומיום שלנו. פרופ' מולי להד, מהמרכז לפיתוח משאבי התמודדות במכללת תל חי, קושר את תופעת האלימות בספורט, בעולם כולו ובישראל בפרט, לאופי החיים המקומי ולחינוך על פי ערכים אלימים בחברה, בתקשורת ובפוליטיקה.
"ישנה עלייה חדה ברמת האלימות גם בלי קשר לספורט, שנובעת מחוסר סובלנות ואדישות לסבל אנושי. זה פועל יוצא מאופי החיים שלנו בשנים האחרונות בתוך סוגים שונים של אלימות שכוללת רצח, הרג והרס. אנחנו חיים בתרבות שבה לומדים שאלימות פותרת בעיות. אנחנו מקבלים אלימות מהפלשתינאים ומחזירים להם אלימות. המודל שלפיו האלימות פותרת בעיות מקבל חשיפה כל הזמן, וזה גם המודל שג'ורג' בוש יישם בעירק. מגרשי הספורט הם ראי שמקבל הרבה תשומת לב ורייטינג, ובגלל זה עוסקים באלימות במגרשי הספורט בצורה דרמטית, אבל אם להגיד את האמת, הרי שרצח בתוך המשפחה זו תופעה הרבה יותר מפחידה.
"ספורט ואלימות הם לא נושאים סותרים. בספורט אנחנו חשופים לתוקפנות, שהיא חלק מהמוטיבציה של מי שעוסק בספורט. משחר ההיסטוריה תחרות לא היתה משחק של נימוסין, אולם אחד התהליכים שהחינוך לספורט ניסה להקנות הוא הוספה של חוקים, כללים ומסגרת, למאגר של התוקפנות הכרוך בעשייה הספורטיבית".

- מה בעיניך מאפיין את עליית המדרגה בכל הקשור לאירועים האלימים בספורט?

"אנחנו מזהים היום מנגנון של תכנון. לדוגמה, בכל הקשור להצתות שקדמו לדרבי התל אביבי אפשר היה לראות חבורה שתכננה מראש את המעשה. זה לא מקרה שמקורו בעדנה דרתחא, אלא מעשה שכולל הכנות לפני הביצוע, ומביא לידי ביטוי הפנמה של ערכים אלימים, שזוהו עוד ב-1985 בחברה האירית, ולקח להם 20 שנה להגיע אלינו".

- אתה חושב שלהתנהגות של השחקנים על המגרש יש השפעה על התנהגות האוהדים?

"לא הייתי מטיל את מאה אחוז ההשפעה על השחקנים, אבל התנהגות מסויימת שלהם יכולה לתת לכך עידוד. לא הייתי אומר שהם הגורמים לאלימות, אבל הם בהחלט יכולים להפחית אותה. אם לפני כל משחק, במחציתו ובסופו יהיה טקס של לחיצת ידיים אז זה יעזור בהפחתת האלימות".

- מדוע הקהל מרשה לעצמו להתנהג בצורה אלימה, כאשר הוא יודע שגם הקבוצה שלו תינזק מהתנהגותו?

"אווירת ההמון, שידועה בפסיכולוגיה החברתית, נותנת לגיטימציה למעשים שכל אדם לכשעצמו לא יעשה לבד. באווירת המון יש נטייה לוותר על אחריות, לאבד עצמיות וקיימת היסחפות עלידי אנרגיית המון".

- איך ניתן לנטרל את האווירה הזו או להפוך אותה למשהו חיובי?

"יש מצבים שבו אוסף של אנשים מהווה המון ולעומת זאת יש מצבים שאוסף כזה של אנשים מהווה קהל. למשל, כשיש מישהו שהוא מנהיג את אותם אנשים, אז הרבה פעמים ההמון הופך לקהל, ולכן פנייה של קפטן הקבוצה לאנשים לפני משחק יכולה לסייע לתהליך כזה. אני זוכר, למשל, שבאחד המשחקים לוני הרציקוביץ' (בעלי מכבי תל אביב - ג.מ) ישב עם הקהל של קבוצתו ביציע האוהדים. לאקט כזה צריכה להיות המשכיות כדי שיסייע בהפחתת האלימות ואסור שיהיה חד פעמי".

- באילו עוד אמצעים ניתן להפחית את האלימות במגרשים?

"השילוב צריך להיות בין אכיפה, שהיום מקבלת משקל רב יותר, ואנחנו לעולם לא נדע מה היתה רמת האלימות לולא היתה אכיפה, לבין מודלים חינוכיים. אם לפני כל משדר ספורט היה אזכור של נושא האלימות, גם זה היה מסייע להורדת האלימות. בכלל, חשוב שכל הפעולות שיינקטו ילווו בשלושה מרכיבים שהם מחויבות, נחרצות - כלומר מאבק ללא פשרות או הקלות - ועקביות, כלומר שהמאבק יהיה ארוך טווח ולא קצר מועד".

תופעת האלימות בשם הספורט ובשם אהבת הקבוצה היא לא אמתלה לפורקן של יצרים ואנרגיות, שהיו באות לידי ביטוי בכל מקרה במקום אחר?

"מועדונים וקבוצות הם אולי הדבר האחרון שעוד אפשר להזדהות אתו, וגם זה הולך ודועך. כעיקרון, הזדהות כזאת היא תופעה חינוכית, אבל זה במידה והפרשנות שניתנת לאהדה ולהזדהות היא לא כזאת שמתירה מעשים שישנו את תוצאת המשחק מחוץ למגרש. אנשים הם לא רעים, פשוט צריך לעזור להם להתכוונן, ולא תמיד צריך לתת להם לזרום בכוחות עצמם".