אנשי ההימלאיה - פרק ב'

(לקריאת הפרק הראשון ביומן - לחצו כאן)

תושבי הרמות הגבוהות של ההימלאיה מוצאים את פרנסתם בעיקר מחקלאות ומרעה. החקלאות היא חקלאות זעירה - הרבה זיעה ומעט יבול - ונעשית תוך שימוש בשיטות עבודה שבמחוזותינו כבר מזמן עברו מהעולם. החריש נעשה על ידי בהמות, הזריעה והקציר - בידיים. ההשקיה נעשית בהצפה, כאשר המים מובלים אל החלקות הקטנות באמצאות מערכות מסועפות של תעלות ברוחב של עשרות סנטימטרים ובאורך של קילומטרים רבים. באזורים הגבוהים מתרכזת החקלאות בתחתית העמקים ובאזורים הנמוכים יותר, בהם האוכלוסייה גדולה, אין מנוס מלגדל על טרסות.
שיטת הטרסות מהווה תפאורה עוצרת נשימה לאזורים הכפריים של מורדות ההימלאיה ההודו-נפאליים. מדובר במדרונות אין סופיים המכוסים במאות (כן מאות!) מדרגות שנבנו בעבודת נמלים בת אין ספור שנים.
תחזוקת הטרסות הללו היא מלאכה קשה מאין כמוה. מדובר בשעות רבות - כל שעות האור למעשה - של עבודה בבוץ צונן. בעונה הרטובה מעובדות החלקות תחת מתקפות בלתי פוסקות של עלוקות, יתושים ושאר שרצי ביצות חסרי רחמים המענים את הגוף והנפש, מוצצים את הדם מהרגליים היחפות ואת הסלחנות מהלב. בהמות עבודה מהוות לוקסוס כלכלי ואמצעי טכני שלא מתאים למערכת הטרסות העדינה והמורכבת, וטרקטורים הם דבר שרק שמעו עליו כאן. מעדרים, דליים וידיים הם כלי העבודה הפעילים.

הכלאה בין באפאלו לשטיח

המלכוד החקלאי מצוי כאן בכל מקום: אם אתה גר באזורים הנמוכים - סביר להניח כי מצוי בידיך שטח אדמה זעום שירשת מאביך, וזה גם מה שתאלץ לחלק בין בניך. אם אתה גר באזורים הגבוהים יותר - הרי ששטח אינו מהווה עוד בעיה עבורך - אולם היבול שיניבו שדותיך יהיה כה עלוב, שיספיק בקושי לשימוש עצמי.
ומכאן שככל שעולים בגובה - כך מוצאים פחות חקלאים ויותר רועים. את מרבית שטחי המרעה מאכלסות עזים וכבשים, וכשמוסיפים לעלות - הן מתחלפות בעדרי היאקים.
היַאק הוא מעין הכלאה מוזרה בין באפאלו לשטיח. מדובר בבהמה ענקית, עמוסת פרווה וקרניים, שכושר הסתגלותה לתנאי גובה ומזג אויר קיצוניים הקנו לה שם של כבוד בהימלאיה, ואף מחוץ להם. היאק אינו מסוגל להתקיים מתחת לגובה של שלושת אלפים מטר, אולם נראה כי הגבלת גובה בכיוון השני כמעט ואינה קיימת. לפעמים נדמה כי אל כל גובה בו צומח עשב - יגיעו גם היאקים.
הטיבטים הבינו מזמן את הפוטנציאל הגלום בבהמות הענק, והיאק הוא נדבך מרכזי בחיי האוכלוסייה. הוא מהווה מקור לבשר, חלב וגבינה (מיובשת כמובן). חמאת היאק משמשת למאכל, להכנת תה וגם כדלק למאור ולפולחן דתי. הוא מספק עורות וצמר, גללים לבערה ובל נשכח - הוא בהמת עבודה ומשא מצויינת. גם לאחר מותו ממשיכה גולגלתו של היאק ללוות את רועיו מעל גבי גגות בתים, שערי חצרות ואתרי פולחן.

משהו מוזר באוויר

אולם לא הכל שולחים ידיהם במרעה ובחקלאות. כשביקרתי בכפר אלצ'י שבחבל לדאק, בצפון הודו, הייתה עונת הקציר בעיצומה. נשים עטויות שמלות צבעוניות עסקו במלאכת הקציר והאסיף בשדות. במרכז הכפר עסקה חבורת נשים בדייש קיבוצי - כאשר הן מנהיגות יחדיו שמונה בהמות עבודה שנאספו מכל הכפר ונקשרו למתקן גדול בכיכר המרכזית.
מצאתי משפחה שנאותה להלין אותי, היו שם בת, אם וסבתא שניהלו משק בית צנוע, והכניסו אותי לחדר גדול ולא מאוכלס במתחם ביתן. יצאתי להסתובב בכפר: נשים עסקו בלקט משמשים במטע סמוך, נשים אחרות עסקו בשיפוץ ביתן לקראת החורף, נשים כיבסו את בגדיהן בתעלות ההשקיה הצרות ונשים אחרות התרוצצו עם תרמוסים של תה בין חברותיהן העמלות. היה משהו מוזר באוויר - לא היו גברים.
גם משהתעטף הכפר בדמדומי ערב ונמוגה התארכות הצללים הקפואה, המגמדת, של ההימלאיה - גם אז לא שבו גברים אל הכפר. מארחותיי לא דיברו אנגלית, והרגשתי שלא בנוח להסתער על שלושת הנשים הבודדות בהתקפת פנטומימה תמוהה.

פתרון התעלומה

רק ביום המחרת פוענחה התעלומה. זה לא שאין גברים בכפר - דווקא יש - והרבה, אולם מתוך עשרות הגברים הרשומים כאוכלוסיית המקום - מעל חמישים משרתים בצבא הקבע ועוד כמה עשרות מעבירים את זמנם כנזירים בודהיסטים במנזר 'ליקיר' הסמוך.
הסידור, מתברר, די נוח - חייל בצבא קבע מרוויח כמאה ועשרים דולרים אמריקנים לחודש - סכום עתק באזורים נידחים אלו. נזיר אמנם אינו מרוויח דבר - אולם גם אינו עובד קשה מדי, ובאין משפחה לפרנס - קל בהרבה לאגור את אותה שלווה יקרה מפז, הסוללת את דרכך אל הנירוואנה. הנשים כמובן מרוצות מהסיפור הרבה פחות - גבר חייל זה גבר של פעם בחודש, וגבר נזיר זה גבר של אף-פעם…
הסיפור של אלצ'י אינו נדיר. באזורים שלמים בצפון הודו ענף התעסוקה העיקרי של הגברים, הוא צבא ומשרות ממשלתיות. את תחזוקת המשקים נוטלות על עצמן הנשים. את עבודות התשתית המפרכות, הכוללות בעיקר את תחזוקת הכבישים המתפוררים בקיץ והנסחפים בחורף, מבצעים פועלים המגיעים מהאזורים הנמוכים והעניים יותר.
אולם כל זה נכון להודו בלבד. בנפאל וטיבט מהווה העוני המחפיר את מנת חלקם של הכל, והדאגה העיקרית הרובצת בפני הכפרי המצוי היא לא איך לשפר את איכות החיים - אלא כיצד להמשיך ולהתקיים.