שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מועדון מקיפי העולם
    זה מביך, זה קצת אינפנטילי אבל בגיל 45 משה גלעד עדיין אחוז באובססיה של גיבורים, שהקיפו את העולם. בספר חדש הוא מנסה לפענח את קסם המסע המושלם. "כל העולם נמתח כקו ישר בין שתי נקודות שאינן אלא אותה נקודה עצמה"

    כל אחד בוחר את הגיבורים שלו. החלק הלא נעים מתחיל כשאתה מגלה, יום אחד, שהגיבורים שלך לא מעניינים אף אחד בסביבה. האמת שזה אפילו יותר גרוע: אם אתה בן 45, אבל לפי הגיבורים שלך (מגלאן, קפטן קוק, נלי בליי, פרנסיס צ'יצ'סטר, יורי גאגארין, אם להציג רשימה חלקית מאוד) - נדמה שאתה בערך בן 14, ההרגשה קצת מביכה. סוג של אינפנטיליות. אנשים סביבך מחייכים אליך בצורה קצת פטרונית, כמו אל ילד שעוד מצפים ממנו להתבגר. משהו כנראה לא כל כך בסדר אצלך.
    וזה לא הכי גרוע. יש לי בן בגיל 17. הוא מתייחס לגיבורים שלי בזלזול גמור. "שוב אתה מתעסק עם משהו שלא מעניין אף אחד?" ניסיתי להוכיח לו שזה לא נכון. זה כן מעניין, גם אנשים אחרים, יש כאלה שחושבים אפילו שמדובר בנושאים ובאנשים מרתקים. "כן כן. בטח. מי? איפה? סתם אתה אומר. למה שלא תתעסק פעם במשהו שהולך טוב?"
    זה לא מה שחשבתי אני בגיל 17, אני יכול להעיד על עצמי 28 שנים מאוחר יותר. אלוהים ישמור. הבעיה עם אובססיות שהן מסרבות להרפות. אתה יכול להחליט כמה פעמים שאתה רוצה שזהו, אני עם העניין הזה של להקיף את העולם גמרתי. מיציתי. אני בן אדם מבוגר, עם אופקים רחבים הרבה יותר (למה יכולים להיות אופקים רחבים יותר מלנסיעה מסביב לעולם?) עובדה, זה לא מעניין אף אחד ואין סיבה שזה יעניין אותי.
    כמה ימים אחר כך אני מוצא את עצמי שומע ברדיו ידיעה תמימה לחלוטין, בסוף החדשות, לפני מזג האוויר. הידיעה עסקה בסקר דעת קהל שנערך ברוסיה. מיהם האישים החשובים ביותר ברוסיה של המאה העשרים? תוצאות הסקר היו: מקום ראשון - לנין, מקום שני – סטאלין, מקום שלישי – יורי גאגארין, האדם הראשון שהקיף את כדור הארץ בחלל.
    הגאגארין הזה, למרות שאני יודע עליו מעט מאוד, הוא גיבור ילדות שלי. קראתי עשרות פעמים את הפרק בספר 'המצאות משנות פני עולם', שתיאר את הסבל הנורא שסבל בשעת ההמראה לחלל. הלחץ על החזה, המועקה, סף אובדן ההכרה ולבסוף הזכות הגדולה להיות "חלוץ האנושות בחלל".
    באותם ימים לא ידעתי עדיין שגאגארין חיסל לחלוטין את הקריירה הנהדרת שלו כטייס בגלל אותה טיסה קצרה, בה לא ראה כמעט כלום. כאשר נחת הפך לרכוש של האנושות ונאלץ, עד לתאונת המטוס שבה נהרג בגיל 38, לעשות תעמולה בלתי פוסקת לפלאי הטכנולוגיה הסובייטית. בביוגרפיות שלו כתוב שכטייס הוא נחשב לעילוי. בטיסה לחלל אסור היה לו לעשות כלום. הבוסים שלו פחדו שכל פעולה שלו תקלקל משהו במערכות של החללית המאוישת הראשונה. יותר טוב שלא יהיו בושות; כך שהטייס המצטיין הקיף את העולם בלי לעשות כלום.
    הבעיה עם אובססיות כמו הקפת העולם היא שהידיעה התמימה הזו ברדיו מעסיקה אותי לא מעט זמן אחרי זה. אני מנסה להבין האם גאגארין אכן שייך לקבוצה הנבחרת של מגלי העולם. האם הטיסה שלו היא הקפה מעניינת של כדור הארץ? כנראה שכן. יש כאן כמובן חוסר צדק מסוים, כי גאגארין עשה די מעט כדי לקנות לעצמו מקום ברשימת הזהב. הוא ישב. אם משווים את זה לאנשים כמו מגלאן, הראשון שהקיף את כדור הארץ, שהקדיש את חייו כדי להיכלל ברשימה, התוצאה קצת בעייתית.

    משאת נפשו של כל הרפתקן

    הקפת העולם היא המסע הארוך ביותר שאפשר לעשות על פני כדור הארץ, ובמובן מסוים זה גם המסע המושלם. הרעיון כמעט בלתי נתפס: לצאת מנקודה אחת, לנסוע, ללכת, לשוט או לטוס עוד ועוד באותו כיוון, עד שלבסוף חוזרים למקום שבו הכל התחיל. כל העולם נמתח כקו ישר בין שתי הנקודות האלה, שאינן אלא אותה נקודה עצמה. מאז ההפלגה של מגלאן לפני חמש מאות שנה, התוויית המעגל הזה על היקפו של הגלובוס היא היא המסע האמיתי - משאת נפשו של כל נוסע גדול, של כל הרפתקן.
    בהתחלה זה היה מסע בלתי אפשרי. מקיפי העולם הראשונים, מגלאן, פרנסיס דרייק ותומס קוונדיש הקדישו שנים (לפעמים את חייהם) כדי לבצע אותו. במסעות ההרואיים שלהם קיפדו את חייהם מאות ימאים, והמעטים ששרדו סבלו רעב, קור, מחלות ומצוקה. יותר מ-250 אנשים יצאו לדרך עם מגלאן. רק 18 (והוא לא ביניהם), שבו לנמל של סביליה.
    סבסטיאן דל קאנו, הקברניט הבאסקי שתפס את מקום מגלאן בראש הצוות שהשלים את ההקפה הראשונה, מת בלב ים חמש שנים אחר כך, בשנת 1526, במהלך מסע נוסף באוקיינוס השקט. ברתולומיאו דיאש, האירופי הראשון שהקיף את כף התקווה הטובה בדרום אפריקה (1488), מת במסע ימי נוסף 12 שנים לאחר הגילוי ההיסטורי. סיר פרנסיס דרייק, האדם השני שהקיף את העולם, מת מדיזנטריה מול חופי פנמה ב-1596.
    תומס קוונדיש, האדם השלישי שהצליח להשלים הקפה של כדור הארץ, ניסה לחזור ולבצע הקפה נוספת במהלכה מת ממחלה לאחר שנכשל לחצות בפעם השנייה את מיצר מגלאן (1592). הוא היה אז רק בן 32. ג'ימס קוק האנגלי, אחד מגדולי מגלי העולם, שהשלים שלוש הקפות. באמצע המאה ה-18 מת בקרב טפשי בהוואי, אחרי שניסה להשיב סירה שנגנבה (1779). הוא היה אז בן 51.
    אלה הם רק הגדולים והמפורסמים, ששמותיהם ועלילותיהם מתועדים בהיסטוריה של התגליות. כל מסע שלהם יצא לדרך עם שלוש, ארבע, או חמש ספינות. ברובם שבה רק אונייה אחת לנמל הבית.
    במרוצת המאות רבו האפשרויות לנסוע מסביב לעולם, והסכנות פחתו. עם התפתחות הטכנולוגיה ספינות קיטור החליפו את המפרשיות, רכבות החליפו את הסוסים והגמלים, ולפני מאה שנים נוספו אל אלה מטוסים ומכוניות. הקפת העולם הפכה מבצע פשוט יותר, אבל מקיפי העולם, אלה שנמשכו אל המסע הארוך ביותר בגלל הקסם המיוחד שלו, לא נעלמו.
    אחרי שהשלימו את הקפת העולם כמעט בכל דרך שעולה על הדעת (ברגל, באופניים, בכדור פורח), ובכל הרכב וצורה אפשריים (למשל, לבד במפרשית ללא חניה, או בטיסה מעל שני הקטבים) ביקשו מקיפי העולם אתגר חדש – הקפת העולם הפכה לספורט תחרותי. ברחבי העולם מתקיימות בשנים האחרונות ארבע תחרויות סדירות להקפת העולם במפרשיות. שתים מהן לשייטים יחידים. כל תחרות כזו נמשכת יותר משלושה חודשים ועשרות שייטים נרשמים לכל אחת מהן.
    דוגמא אחרת? לפני שלוש שנים הוכרעה תחרות להקפת העולם בכדור פורח ללא חניה. עשרים ימים נמשכה ההקפה של ברטראן פיקאר ובריאן ג'ונס, שטסו בכוח הרוח בלבד סביב העולם. הם אמנם לא פורטוגלים, אבל מיד הוספתי אותם במקום של כבוד לרשימת הגיבורים שלי.

    מתוך הפרק 'הרשימה של ואסקו הדייג', 'מועדון מקיפי העולם' מאת משה גלעד, הוצאת מודן, 180 עמודים, מחיר: 68 שקל.







    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עטיפת הספר
    הקפת העולם היא המסע הארוך ביותר שאפשר לעשות על פני כדור הארץ
    צילום: עטיפת הספר
    מומלצים