מטריקס Reloaded: קולנוע טהור או שנטיפי?

רוצה הביתה. נועה מנהיים בוחרת בגלולה הכחולה

צדיקים, כך אומרים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. ובהזדמנות זו הייתי רוצה להודות לאחים ואשובסקי על שהפכו את הרשימה הזו לאחת הקלות שכתבתי מעודי. בואו נגמור עם זה כבר על ההתחלה. "מטריקס reloaded" הוא סרט רע. רע מאוד אפילו. אז נכון שהאקשן היה מרהיב ועוצר נשימה וגדול יותר ופיצוצי יותר, אבל זה בערך מה שיש. אם מכוניות מתפוצצות בהילוך איטי ואפקטים משוכללים זה כל מה שאתם רוצים, זה הזמן לסנן "מה היא רוצה מהחיים שלנו?" ולעבור ישר לתגובות. אם, כמוני, גם אתם התרשמתם מהכתיבה החדה והמתוחכמת של הסרט הראשון ("ברוכים הבאים למדבר של הממשי"), מהרמזים הדקים לעושר רעיוני (ספרו החלול של בודריאר, "סימולציה וסימולכרה"), מהמינימליזם העיצובי, מהקצב האפקטיבי ובעיקר, מתחושת ה"קוּל" העצומה ששרתה על "המטריקס", גם אתם תתאכזבו.

אם "המטריקס" היה סרט אקשן לאנשים חושבים, אזי ה"מטריקס reloaded" הוא סרט שחושב שהוא סרט אקשן. את מקום הכתיבה הכמעט לאקונית ומסתורית של הסרט הקודם החליפו כאן נאומי ניו-אייג' ארכניים, רווים חכמת זן בגרוש כמו עוגיית מזל עבשה ("בחירה היא אשליה הנוצרת בין בעלי הכוח לחסרי הכוח"? נו, באמת! "מה רוצים כל האנשים בעלי הכוח? עוד כוח." לא, באמת?). במקום ריבוד אינטליגנטי קיבלנו גיבוב של תעלומות על גבי תעלומות, ואלים (של ממש) שצצים מתוך המכונה (פשוטו כמשמעו) אחד אחרי השני.

את העיצוב המתוחכם לעילא החליפו כאן סצינות גדושות עד לזרא ועולם עתידני שנלקח הישר ממרתפי "מקס הזועם", והקצב, אוי, הקצב. כנראה שהנפילה במורד מחילת הארנב הרבה יותר ארוכה ממה שחשבנו ורוויה באנשים שינסו ללא הרף להסביר מי הם ומה המניעים שלהם ברמה טקסטואלית שנגנבה הישר מ"הטאו של פו". אבל עזבו אתכם מזה. העניין העקרוני כאן הוא ההעדר המוחלט של הקוּל. זה פשוט לא. תחושת הרעננות החדשנית והמגניבות הבסיסית של הסרט הראשון נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אנחנו כבר לא במטריקס, טוטו.

בסרטם הראשון הצליחו האחים ואשובסקי ליצור עולם מסקרן ואמין שנח מתחת לאשליית חיינו הנורמלית. הם אמרו מספיק כדי שהוא יהיה מעניין, ולא יותר מידי כך שהוא נותר מסתורי. אף אחת מהתחושות האלו לא הצליחה לעבור אל הסרט השני. איפה שהוא, בדרך, בין אלפי האפקטים שהחליפו את ה-412 המקוריים, ובין ציפיות הקהל והאולפנים, האחים החביבים הלכו לאיבוד. זה לא שהם שכחו מה הם רוצים להגיד, ולא שלא היה להם מה לומר, הם פשוט מדברים שטויות. ותאמינו לי, כשהדמויות יתחילו לדבר, גם אתם תהפכו למטורפים צמאי דם שנועצים את אצבעותיכם במסעד וממלמלים "נו כבר, שילחמו במישהו, שיפוצצו משהו, כל דבר, רק שיסתמו כבר את הפה!"

טוב, היה רע. היה מאכזב לראות איך פוטנציאל עצום כל כך נהרס, והיה עצוב לגלות שאני אעדיף כנראה עתיד שבו מכונות סופר אינטיליגנטיות משתמשות במין האנושי בתור בטריות דורסל, על פני כזה שבו עתידינו הוא פסטיבל שנטיפי ענק מתחת לפני האדמה, קומפלט עם כל השטיקים והסטריאוטיפים. שמישהו ייתן לי את הגלולה הכחולה. (נועה מנהיים)

לא לחלום להחמיץ. רענן שקד בוחר בגלולה האדומה

נועה מנהיים מספרת לכם ש"המטריקס Reloaded" לא טוב מספיק? אל תאמינו. מנהיים בעצם חושבת שהסרט טוב. באמת. טוב מאוד, אפילו. היא פשוט בוחרת שלא ללכת עם המחשבה הזו. היא עוד לא יודעת שהיא בוחרת. האם יש למנהיים בחירה אמיתית? ודאי שלא. מנהיים נועדה לחשוב שהסרט רע. זו תכליתה של מנהיים. כך תוכנתה. אם תחשוב שהסרט טוב, תכתוב שהוא טוב. זו אינה תכליתה.

קישקושים מהסוג הזה בדיוק מופיעים ב"מטריקס Reloaded" בתכיפות לא גדולה מדי. כשהם מופיעים, אתם יכולים לאכול פופקורן, להסתכל בשעון, להקשיב להודעות בסלולרי ולחשוב על סצינת האקשן המדהימה שזה עתה הסתיימה. והיא הסתיימה. והיא היתה מדהימה. זו תכליתה. האם היתה לה בחירה? ודאי שלא. היא נוצרה על-ידי האחים ואשובסקי. היא חייבת להיות מדהימה. מדהימה יותר מכל סצינות האקשן שראיתם לאחרונה. "מטריקס Reloaded" מלא בסצינות אקשן מדהימות יותר מכל סצינות האקשן שראיתם לאחרונה. זו תכליתו של הסרט. וגם אם לא, למי איכפת? הסרט הוא סתם מילוי, אשליה, מטריקס, שבא להצמיד זה לזה את קטעי האקשן הסופניים של האחים ואשובסקי.

כאילו, עלילה? תשכחו ממנה. גם אם תתרכזו בה, לא יהיה להם מושג מה היתה זמן קצר אחרי סוף הסרט. היא שולית. "מטריקס Reloaded" רחוק שנות-אור מ"המטריקס" המקורי: יש בו הרבה פחות סרט, והרבה יותר כיף. זו תכליתו. "מטריקס Reloaded" הוא קולנוע טהור, ראשוני, תרכיזי; קולנוע לשם קולנוע. תנועה לשם תנועה. האחים ואשובסקי הם הכלאה של במאי קולנוע טהורים ויוצרי משחקי מחשב הגדולים בכל הזמנים; הם מניעים מצלמה, מקפיאים תמונה, מפשירים אותה, עולים למעלה ויורדים למטה מתוך התמסרות מוחלטת לתענוג שבתנועת תלת-מימד חסרת גבולות ומעצורים. האחים ואשובסקי הם שני מחשבי סיליקון גראפיקס אנושיים. הסרט שלהם הוא תצוגת התכלית הקולנועית והסיליקון-גראפית הסופית.

עכשיו לגבי הסרט. "מטריקס Reloaded", בואו נודה, הוא בדיוק כמו הסרטונים הקצרים של "דולבי" שמוצגים לעיתים לפני תחילת הסרט ובאים להדגים את יכולותיה המופלאות של מערכת הסאונד המותקנת באולם. "סאונד גדול", אתם חושבים לעצמכם אחרי הסרטונים האלה, "ועכשיו אפשר להתחיל עם הסרט?". זו בדיוק התחושה שאיתה תצאו מ"מטריקס Reloaded": אקשן ואפקטים דגולים. סוף הדרך. סוף העולם. איפה הסרט? אתם תהרהרו בזה חמש שניות, ואז תבינו בדיוק: למי איכפת? למי בכלל איכפת איפה הסרט? מי צריך סרט? עלילה היא עניין כה קטנוני כשמדובר ב"מטריקס". משחק הוא עסק כה מיותר. ניואנסים? כמה מיושן. כל זה נדוש, מוכר, משומש, עולם-ישן, ו"מטריקס Reloaded" הוא ההיפך המוחלט, הוא העולם הבא: סצינת המרדף בכביש המהיר, אלוהים! סצינת הקרב בין ניאו למאה התפצלויותיו של הסוכן סמית' – הולי קרייסט! על מה אנחנו מדברים? נותנים לכם גלולה אדומה, מראים לכם את סוף הדרך, סוף העולם, הספיישל אפקטס פוגשים את בוראם לנגד עיניכם, ואתם מקשקשים לי על עלילה? תחשבו על זה שניה ותבינו שעדיף לסתום וללכת לסרט הזה מתוך יראת-קדושה: אתם עומדים לחוות, על בשרכם, קולנוע טהור. אל תחלמו להחמיץ. (רענן שקד)