אמנות יהודית באוסנברוק

מסע פרידה מואן-גוך

בתחילת דרכו כאמן התעסק נוסבאום בסוגיית עימותי הדורות והזרמים ביהדות. בציורו 'שני היהודים', בו נראה בית-הכנסת הישן של אוסנברוק, שהועלה באש בליל הבדולח, נראים החזן האורתודוקסי המבוגר של הקהילה המקומית, ומאחוריו נוסבאום הצעיר - כסמל לכוחות הרפורמים המרדניים. אבל פליקס נוסבאום לא רצה להיחשב כצייר יהודי, וכאשר פנה ללימודי הציור העלים מיצירותיו לחלוטין את זהותו היהודית.

בשנת 1922 עזב פליקס את בית הספר, למורת רוחה של אמו, ובעידודו של האב החל ללמוד ציור. בשנותיו הראשונות הוא הושפע מאוד מואן-גוך, השפעה הניכרת היטב בציורו 'דיוקן עצמי עם כובע ירוק', המזכיר דיוקן עצמי מפורסם של הצייר ההולנדי. נוסבאום יצא בתחילת שנות ה-20 למסע בדרום צרפת בעקבות מושא הערצתו, אבל חזר מהנסיעה הזו מאוד מאוכזב. "כצייר לא למדתי בדרום צרפת דבר, המציאות נתגלתה מאוד רחוקה מחלומותי", הודה מאוחר יותר. עם זאת, המסע לדרום-צרפת שיחרר את נוסבאום מהשפעתו של ואן-גוך ודחף אותו לפתח סגנון ציור משלו. לאחר "מסע הפרידה" מואן-גוך שכר נוסבאום סטודיו משלו והתחיל לצייר בסגנון בעל נטייה ברורה לסוריאליזם.

נוסבאום תיעד בציוריו מתקופה ראשונית זו את האווירה הקשה ששררה בסביבתו לאחר מלחמת העולם הראשונה, והחל לחזות בסיוטיו ובציוריו את נוראותיה של המלחמה העתידה לבוא. הוא התעסק הרבה במוות, בבתי-קברות, במשרפות, וטבע ביצירותיו הומור שחור רב. הגורל רצה שתיעוד ציוריו מתקופה זו נותר בעיקר בעזרת צילומים מתערוכות שקיים אז.

לא רוצה להפוך לקיטשי

בתחילת שנות ה-30 כבר עשה לעצמו נוסבאום שם של אחד הצעירים המבטיחים בקהילת האמנים הדינמית של ברלין. הצלחתו המהירה הניבה מילגה מכובדת ללימודים ב'וילה מאסימו' - שלוחה של האקדמיה הגרמנית ברומא. נוסבאום מיאן בתחילה לקבל את המילגה ולנסוע לאיטליה. "אני אהפוך שם לקיטשי", הוא נימק את סירובו, והוסיף שאיטליה היא בעיניו ארץ עבר: "יש שם יותר מדי ארכיאולוגיה".

אם כבר לעזוב את ברלין הסוערת, הוא העדיף לנסוע לפריז. אך בסופו של דבר הוא התרצה ונסע לאיטליה, ושם חווה שני אירועים הרי-גורל מבחינתו: עליית הנאצים לשלטון ואובדן אוסף ציוריו הראשונים בדליקה שפרצה בסטודיו שעזב בברלין.

כמעט כל יצירותיו הראשונות הוכחדו בדליקה, שפרצה בנסיבות לא-ברורות. יש הסבורים כי דייר-המשנה ששכר את הסטודיו היה אוהד של הנאצים, וגרם לשריפה במכוון. אחרים טוענים כי השריפה נגרמה מתאונת זיקוקים במהלך מסיבה לרגל השנה החדשה. עדים ששהו ברחובות סמוכים לסטודיו סיפרו שראו ציורים נזרקים מהחלונות במטרה להצילם. בשנים האחרונות גם צצו מספר ציורים שכנראה נאספו על ידי אנשים ברחוב. מכל מקום, אובדן הציורים השפיע על נוסבאום קשות. מאותה עת הוא סירב להיפרד מציוריו ולקח אותם לכל מקום, כל עוד יכול היה לעשות זאת. הוא נפרד ממרבית ציוריו בעל כורחו בשנת 1942, כאשר נאלץ להימלט מפני הנאצים.

בשנותיו באיטליה חש נוסבאום מבודד ומרוחק מידידיו וממשפחתו שנותרו בגרמניה. בעקבות עימותים קשים עם אחד ממנהלי 'וילה מאסימו' ברומא ועם תלמידים פרו-נאצים, הוא נאלץ לעזוב את המקום. הוא התייחס לאירועים הפוליטיים בגרמניה ואל אובדן ציוריו כאל טרגדיה אישית והרגיש יותר ויותר מאוים.

עד שהמוות הפריד ביניהם

בציוריו מאותה תקופה נראות חומות המסתירות מאחוריהן קברים ועמודי תלייה. סידרה של פורטרטים עצמיים שצייר כמה שנים מאוחר יותר הנציחה את הלכי רוחו הקשים באותם הימים. הנפש הקרובה אליו ביותר אז היתה בת-זוגו, פלקה פלאטק, ציירת פולניה אותה הכיר בברלין בשנות ה-20. פלאטק תלווה אותו בכל שנות גלותו ואל מותם המשותף באושוויץ.

בגלל שיתוף הפעולה הגובר בין איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית החליטו נוסבאום וידידתו לחיים לברוח דרך שוייץ וצרפת לבלגיה. הם השתכנו תחילה בעיירת-החוף אוסטאנדה, שנוסבאום הכיר מחופשות קודמות עם הוריו. הוא גם קיווה שמעיירת נמל זו יהיה קל יותר לעזוב למקום מבטחים באנגליה. בבלגיה נחשף נוסבאום לקשיי חייו של מהגר-פליט: הוא נאלץ להיאבק על השגת אשרת-שהייה, להחליף באורח קבע מקומות דיור ולהתמודד עם אי-הכרה אמנותית. בלגיה היתה נתונה תחת השפעתה המוחלטת של האסכולה הפריזאית, ולא היתה פתוחה לקבל אמנים גרמנים. בגבור עליו כורח הקיום, ניסה נוסבאום להתאים את עצמו לסגנונה של האסכולה הפריזאית. אבל מהר מאוד הוא הבין שאין לו כל נגיעה אליה.

ב-1937 עברו נוסבאום ופלאטק לבריסל, שם התחתנו. בבריסל - בהשפעת ייסורי הגלות והזרות - התחילה תקופת יצירתו הפוליטית של נוסבאום. בעזרת קשרים שונים הוא הצליח להציג עוד בכמה תערוכות. אבל פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 רק הגביר בו את תחושות הניכור והזרות. הבלגים התייחסו אליו כאל גרמני לא רצוי, ובגרמניה הוא נדחה כיהודי.

מבטאים כניעה מוחלטת

נוסבאום התחיל לתעד בציוריו את חייו היומיומיים. הזדהותו עם העם היהודי גברה. הוא חי כפליט, תחת איום מיידי תמידי, ונאלץ להבטיח את קיומו באמצעות מכירת ציורים. עם פלישת הגרמנים לבלגיה, בתחילת מאי 1940, נאסר נוסבאום על ידי השלטונות הבלגים והועבר למחנה מעצר בהרי הפירנאים בדרום-צרפת. הוא יכול היה לברוח משם לספרד, אבל העדיף לנסות לחזור לאשתו בבריסל. הוא דרש מרשויות המחנה לאפשר לו לחזור לרייך הנאצי. בדרך "הביתה", הצליח לברוח משומריו ולשוב לבריסל. השהות במחנה המעצר ותנאי המחיה הקשים ששררו בו הותירו בנוסבאום רושם עז, שהונצח ביצירותיו המאוחרות.

מ-1941 ואילך מוקדשים ציוריו של נוסבאום לנושאי המלחמה, הבריחה והגירוש. ב-1942 התחיל גירושם של יהודי בלגיה למחנות המוות ונוסבאום נאלץ לברוח מספר פעמים מפני הגסטפו. הוא ואשתו הסתתרו אצל ידידים. נוסבאום דחה כמה הצעות לברוח מבריסל, מאחר שאשתו טענה שכוחה לא יעמוד לה בכך.

השניים חזרו לדירתה של פלקה. בעל הדירה סידר להם מחבוא בבית. תנאי המסתור היקשו על יצירתו של נוסבאום: הוא לא יכול היה לצייר עוד בשמן, שכן ריחות החומרים היו עלולים להסגיר את מקום הימצאו. ב-1943 מצא נוסבאום אטלייה חשאי, אבל אנשים שהכירו אותו אז סיפרו שידיו כבר היו רועדות מפחד ומעצבים. נוסבאום הנציח באותם ימים את גורלם הנורא של יהודי אירופה הנרדפים. ציוריו האחרונים - 'המקוללים' ו'ניצחון המוות' - מבטאים כניעה מוחלטת לגורל שהמתין לנוסבאום.

ב-20 ביוני 1944, בעקבות הלשנה, נלכדו נוסבאום ואשתו על ידי הגסטאפו, הועברו למחנה-מעצר, ומשם, ביולי, באחד המשלוחים האחרונים שעזבו את בלגיה - לאושוויץ. הם נשלחו מיד לתאי הגזים. כחודש לאחר מכן שיחררו בעלות-הברית את בריסל.