אצל אחרון האמנים הנאיביים

בדרך אל הגינה שלו בפקיעין תוכלו לראות ביום בהיר, בכביש המתפתל מעלה אל הכפר, את הים התיכון כצל כחול ורחוק מימינכם ואת הכנרת רחוק משמאל, ובתווך הרים שנדמים כאילו הם נמשכים לאינסוף, ולמטה, אם נוף אורבני עושה לכם טוב, תוכלו לזהות את כרמיאל הקרובה ואת נצרת עלית הרחוקה ואולי אפילו את המגדל שמרמז על קיומה של אוניברסיטת חיפה.
כולם קוראים לו ח'רובי, על שם עץ החרוב הגדול שליד מערת הרשב"י, ציון דרך שצילו מוכר לכל מי שהתוודע אי פעם לפקיעין. ח'רובי פאדול, אם כן, איש עם עיניים של ילדון וקמטי חיוך שמסגירים תאריך לידה משוער – "אבל מבחינתי אני בן 24, ואני צריך להישאר צעיר עוד שנים רבות כדי להמשיך ולתרום" – והחיוך כובש ומדבק גם כשהוא מדבר על חייו של אמן שצמח בכפר שלו, שבו ארבע דתות דרות זו לצד זו בשלווה מופתית. כן, גם השלווה מדבקת.

איך נולד פסל

ח'רובי, אחרון האמנים הנאיביים, מפסל באבן. "אמנים מקבלים השראה ממקום לידתם", הוא אומר. "ילד חיפאי יתחיל לצייר אוניות כשהוא ממש קטן, ואני – עוד בבטן של אמא, היא הרגישה דקירות חדות כמו אזמל, אז ידעו שנולד כאן פסל".
אבל הילד שגילף בשברי זכוכית כי לא היה משהו אחר בסביבה, שצייר במקום לעשות שיעורים – עוד בטרם אובחן כדיסלקטי - שברח מבית הספר אל הטבע, לא נעשה אמן אלא כאשר גילה באמת את המהות הדתית של העולם הבא. המשפחה והמבוגרים נהגו לומר לו שלא יחטא בגלל יום הדין. יום הדין הוא עניין מאד רציני אצל הדרוזים, וח'רובי התחיל לחשוב על הצפוי לו שם. "ידעתי שאני חייב להתלבש יפה כדי להיפגש עם השוער, ואני אגיד לו – מותק, תפתח, אני דרוזי. ואז הבנתי שהשוער יגיד לי – מותק, מה זה שייך? יש כאן מסוף, צריך לעבור בדיקה, אם אתה לא בסדר אתה עף מפה כמו כל האחרים, כולם שווים ביום הדין". מתוך הדיאלוג המשוער הזה נולדה ההכרה, כי בעצם כולם שווים עוד קודם לכן, וח'רובי מבקש שלא נחכה עד ליום הדין כדי לעשות שלום עם נפשותינו, עם הזולת ועם העולם, אלא נתחיל עוד קודם – אולי בגינה שלו.
אנחנו יושבים תחת סוכת גפנים יפהפייה ומוצלת. לידה, ציפור אבן ענקית, סלע שמשקלו ודאי כמה טונות, שאפשר לראות בו כנפיים ומקור וראש שלוח אל המרחק. "ככה בדיוק מצאתי אותה", הוא מספר. והיא עשתה את דרכה הביתה, אל הגינה שבה מפכים מים בעליזות ודגי זהב משתכשכים בהם, וגורי חתולים זערערים לומדים לטפס במבוכים המסוקסים של גזע עץ זית ענק ועתיק מכל המחלוקות שמשסעות את החיים בעולם הגדול מחוץ לגינה.
בשלווה שיש כאן, אפשר להתעכב על יותר משמונים יצירות באבן שח'רובי מציג בביתו, במין מוזיאון חי ומבוא לפיסול ושיחה על אהבה ועל אבן גם יחד. לא, הוא לא מוכר אותן. אבל הוא מוכן לספר – במיוחד לילדים – איך וכיצד נולדים פסלים, ונדמה לי ששעה או שעתיים במחיצתו מסברים את האוזן יותר מאשר היגררות מאורגנת למוזיאון, שם ממילא לא מבינים כלום ולא פוגשים בני אדם, רק יצירות אילמות.
אם תבוא אליו עם ילדיכם, הוא מזהיר, תתכוננו להפעיל את מכונת הכביסה כי הם ייצאו מביתו מאובקים ומאושרים אחרי סדנה קצרה ומעשית: איך מחזיקים אבן? איך מסתתים בה? איך נהיה פסל? הוא יסביר וידגים בנחת, וייתכן שיסחוף גם את הבוגרים, במיוחד כשיבהיר כי לדידו, את האבן צריך לאהוב כמו שאוהבים אישה, לתת לה חום ועדינות, להתייחס אליה בכבוד – אחרת היא תישבר.

למצוא פתרון לשנאה

אחרון האמנים הנאיביים בורך בלב ענק, ואלוהים יודע מנין הוא משגר אל סביבותיו כל כך הרבה אופטימיות ותקווה. כשהידיים העמלניות שלו לא מלטפות אבן, לפעמים הוא בונה כלי נגינה. כמו את העוד שהוא נוטל ומנגן לנו נעימה נוגה, שהתחברה לו אחרי ששמע על הרצח של הילדות נור והודיה, "שמסתכלות עלינו מן השמיים וכועסות על כך שלא מצאנו עדיין פתרון לשנאה". בצד ניצב כבר דגם של פסל לזכרן, כמו שתי אבוקות משתרגות בתוך האבן. עוד מעט ימצא את הסלע הנכון ויפסל בגדול ויציב את הפסל בשערי בית החולים בצפת.
הוא אחד האמנים החתומים על 'טוטם השלום', טוטם שגובהו 15 מטר, שיצרו אמנים בני כל הדתות בישראל והציבו אותו בגינוסר. הוא מנסה, בדרכו השקטה, להסביר מהי אמנות בשבילו ומדוע היא סם חיים, גם בסביבה שאינה יודעת לטפח אמן או למצוא עבורו מסגרות מתובנתות ליצירה. אם תבואו אליו, הוא יסחוף אתכם במוסיקה שלו ותמצאו שגם אם אתם מתביישים, כשהוא מבקש ללוות אותו בתיפוף, החיוך המידבק יעשה לכם את זה. ואולי העיון בספרי האורחים שלו, שהוא מוקיר אותם מכל, כי אחרון האמנים הנאיביים יכול ליצור רק מתוך אהבה.
את ח'רובי תמצאו בטלפון 855279-055. הוא מארח בחדווה – המלווה בקפה ובכיבוד קל – וסדנה שלו לילדים ולמבוגרים כאחד נמשכת שעתיים. לא, הוא לא יקבע עבורה מחיר מראש, הוא מבהיר. תשלום סמלי, כנדבת לבכם.