השכנה שלי מריה הקדושה

במעלה הגבעה, היכן שהג'ונגל נגמר ומתחילים מטעי הקשיו, יש בית קטן ומבודד. צלב גדול עומד בכניסה ומקדשון הינדו עטור פרחים כתומים ניצב לצדו. איש אחד, קטן קומה, יושב במרפסת ומתבונן. חמישה או שישה כלבים יושבים לידו, מתבוננים גם הם. לפעמים הם נובחים כשעובר מישהו בשביל, אבל רק לרגע, והאיש לפעמים מחייך חיוך קטן, חסר שיניים, ואז כולם חוזרים להתבונן.

לצד הבית, ליד המקדשון, כוס נירוסטה וכד חימר מלא מים צוננים מונחים על אבן גדולה צבועה באדום. נעים לעצור שם לרגע, בצל עץ הגויאבה, ולהתכבד. הטיפוס לא ממש מפרך, אבל מפרך מספיק כדי לברך על המים האלה ועל הבריזה שמייבשת את הזיעה מהפנים ומהגב.

לקח לי הרבה זמן לקלוט שהאישה הדקיקה שעולה ויורדת עם כדי מים על הראש גרה גם היא בבית הזה. אני לא יודעת איך לא חשבתי על זה קודם. אולי זו השקיפות של אישה מבוגרת, שדופה וענייה? הרי ראיתי אותה במשך שנים נעלמת, חמש-שש פעמים ביום, אל תוך השביל העולה, עם כדים על הראש.

לא שמריה לא ניסתה ליצור אתי קשר. את השמות של כולנו היא יודעת, ותמיד פונה בחיוך חם לילדים. גם מתנות היא מביאה לנו לפעמים – עוגות עגולות מקוקוס וסוכר חום, צמות של בצלים מהגינה, תמיד נותנת דרך הדלת האחורית, מחייכת, מסתכלת לרגע קטן בעיניים ואז הולכת.

מריה מאוד עסוקה. אין קו מים לבית שלה, והיא מעלה לבד את כל 100 הליטרים שצריך ליום-יום (כולל המים לעוברים ושבים). חוץ מזה, צריך להתפרנס. בשמלה דהויה אך בוהקת מניקיון, קוקו לבן גבוה על הראש ורגליים יחפות, מריה תמיד בתנועה. בתוך סל הנצרים הקטן תוצרת למכירה: רבע קילו שעועית, ארבע ביצים טריות, חמישה-ששה ראשי שום. לפעמים היא עוברת לאורך הכביש הראשי עשר פעמים ביום, סוחבת דליים לשכנים עבור כמה אגורות, מעבירה מפה לשם ערמות עץ להסקה.

למה היא כל כך נחמדה אליי, למה היא נותנת לי מתנות? שאלתי את עצמי, ובהיותי בטוחה שהתשובה קשורה בניצול טוב-לבי ובחמדנות, פיתחתי כלפיה יחס מרוחק, אדיב אך אטום. אפילו לא שמתי לב כמה טובה בעצם האנגלית שלה, דבר נדיר לאישה במעמדה.

פעם ראיתי בשקית האורז בארון חרקים קטנים, כאלה שמוצאים לפעמים בקמח, בקטניות ובאורז. אפשר לנפות, אבל היו לי כמה שקיות אורז מאיכות טובה יותר, אז חשבתי: אתן את האורז הזה (הזול והמלא חרקים) למריה כשתעבור פה. בטח היא תשמח. אבל שכחתי, ושוב שכחתי, ובסוף זרקתי לציפורים.

פעם שאלתי אותה מי האיש שגר אתה, איך הם הגיעו לשם ומהיכן האנגלית הטובה שלה. "אה", היא ענתה, מצחקקת כרגיל, "זה בעלי, ואין לנו ילדים, וכל הכסף שהיה פעם, הלך לאיבוד". איך זה קרה? "אה, אמא" – היא חושבת שזה שמי – "מה זה חשוב. זה סיפור ישן". והיא נעלמה, כד אחד על הראש ואחד על כל מותן, כשהיא מטפסת מעלה-מעלה בקצב רצחני.

אתמול היא באה, לדלת האחורית, והגישה לי בחגיגיות חבילה עטופה צלופן מלאה בעוגיות, עוגות וממתקים. "היום יום ההולדת שלי, אני בת 64", היא צהלה ונעלמה. "מריה, חכי, חכי", אני רצה אחריה, דוחפת לידה שטר, השווה לשכר יומי של פועל, ולחלופין – כוס מיץ מנגו טרי במסעדת תיירים. "יום הולדת שמח, מריה. את בגילה של אימא שלי".

אחר כך, בערב, ראיתי אותה בשמלה לבנה דהויה, אך בוהקת מניקיון, הולכת לאט ובגאווה לצד בעלה, שירד מהגבעה לראשונה מאז שאני כאן. מסביבם, ילדי רחוב אכלו בהנאה את הממתקים והעוגות שחילקה בשפע. רק ברגע זה הבנתי שאני היא השקופה, בעוד מריה אפופה באור בוהק, עצומה וזוהרת כלבנה הזורחת מעל לדקלים.