חופשה בכפר? תמשיכו לחלום

חולמים על חופשה בכפר? האמת, ולמרות מה שמנסים למכור לכם דרך משרד התיירות – כדאי שתמשיכו לחלום. בישראל אין כפר. יש בעיקר המצאות מאד משונות בדמות בקתות עץ פסבדו-שוויצריות שתקועות באיזו גינה במושב. או שיש מקומות שמזמן כבר הפכו לתעשיית כפר נופש, ורק יחצ"נים ממולחים עדין ממשיכים למכור את השקט הציורי והנוף הפסטורלי, או להפך.

או שיש חלום מופרך לגמרי על אותה בקתת עץ כפרית ממש, אבל הציוד ההכרחי בה, נכון לקיץ 2003, הוא לפחות צלחת לוויון ודי-וי-די, ג'קוזי לשניים והמון נרות צבעוניים וריחניים בין הג'קוזי לבין האח הפסטורלי לבין פינת האחו (שלושה עצי אבוקדו) שבה יגישו לכם ארוחת בוקר 'כפרית' במחיר מופקע.

בכפרים בצרפת תמצאו תרנגולות מסתובבות בחצר. בכפר אוסטרי ליד אגם וולפגאנג, שאני מאד אוהבת לבקר בו, יש רפת במרחק הליכה קצר ומשם אפשר להביא חלב לארוחת הבוקר. בכפר היי און ויי בגבול ווילס, אפשר לישון בבתי אחוזה מן המאה ה-14.

בשרופשייר, אנגליה, לא מאד רחוק מהיי און ויי, יקדמו את האורח במאור פנים בבית החווה הכפרי שמציע גם לינה לתיירים, ויספקו לו ארוחה אנגלית עם לחם מאפה בית וביצים של תרנגולת מקומית וחלב של פרה ביתית לגמרי. בקטאראטאס, קפריסין, יספקו לך בית בלב פרדס, בלי לווין ובלי ג'קוזי, אבל עם נוף מלוא העין הצמאה לירוק – ועם בריכת שחיה קטנה ופרטית.

בכל אחד מן הכפרים שבהם לנתי בחיי, מעולם לא הגיעו המחירים אפילו למחצית מחירו של צימר ישראלי סטנדרטי. בקיץ הזה, באנגליה ובאירלנד הכפרית, תשלמו 30 אירו ללילה תמורת לינה וארוחת בוקר. באוסטריה קצת פחות, באיטליה אולי טיפ-טיפה יותר, אבל בשום מקום באירופה, מכרתים ועד פורטוגל, לא ישחטו אתכם כפי שעושים תעשייני התיירות הכפרית בישראל.

הבקתה כפרה חולבת

הם יאמרו לכם שההשקעה כאן גדולה במיוחד. ובכן, לא. בתקופת הבום של הבנייה הצימרית, משרד התיירות מוכן היה להעניק לכל דורש שעמד בקריטריונים סכום כסף שהספיק בהחלט לבניית הבקתה הקטנה והפסטורלית, זו שתקועה בתוך הנוף הישראלי כמו פרונקל ולא מתכתבת כלל עם הטבע המקומי.

נולדו אפילו קבלני-בקתות-כפריות שבנו את קוביות העץ המשונות הללו בסכום נמוך מזה שהוקצב לצימראים החדשים. ומרגע שהבקתה עמדה על תילה, היא היתה מוכרחה להפוך לפרה חולבת – והצימר מוכרח היה להפוך למקור הכנסה מניב תדיר, וכך הגענו למחירי השחיטה דהיום. בין 400 ל-600 שקל לזוג ללילה תמורת לינה כפרית פסטורלית, זה הרבה הרבה יותר מדי, בכל קנה מידה כפרי בעולם המערבי.

בישראל, חופשה של שבוע בכפר היא מחוץ להישג ידם של שכירים בני המעמד הבינוני. לא כך בעולם המערבי, שם – ראו זה פלא – גם משלמים משכורות גבוהות בהרבה מן הממוצע שלנו, וגם משכילים ליצור אירוח כפרי במחירים נמוכים בהרבה משלנו. אפילו באנגליה, שם ההוצאות הנלוות לתפעול חדרי האירוח ודאי גבוהות מאלה הנדרשות בארץ.

יש לנו קיבוצים, יש מושבים - אין כפרים

והכל בעצם מתחיל ונגמר בכך, שאין לנו כפרים. יש לנו קיבוצים ומושבים וישובים קהילתיים, אבל זה לא אותו דבר. כפרים, אם בכלל, הם מקומות משכנם של ערביי ישראל, ואין ביניהם לבין חלום החופשה הכפרית של רובנו דבר וחצי דבר. ויהיו בו לעתים תרנגולות מנקרות בגינה ופרות שעושות "מו" קולני בקרבת מקום – אבל זה לא הכפר שאנחנו רוצים.

אנחנו רוצים גלוית נוף סטרילית עם שיחי ורדים. אנחנו רוצים שאלֶה שוויצרי קרוב לבית. אנחנו רוצים שימכרו לנו חלום שיקרי ויוסיפו לו לחם מלא דגנים לארוחת בוקר. אנחנו רוצים שירמו אותנו, וזה יעלה לנו כמעט אלף דולר לשבוע לזוג. ומי שיכול להרשות לעצמו, ימשיך לשלם ולפרנס את החלום הכפרי של בעלי הצימרים: חלום על כסף קל מדי, בתקופה קשה מדי.

עם המיתון, אפשר היה לצפות לירידה במחירי הלינות הכפריות. זה לא קרה כמעט. להפך: גם בהעדר אינפלציה, המחירים ממשיכים לטפס, ועוד מעט יתייצבו כולם באזור ה-600 שקל לזוג ללילה, לא כולל ילדים. למה? כי צימראי א' שומע שצימראי ב' העלה את המחיר, אז מה – א' הוא פרייאר? ברור שלא. רק אנחנו פראיירים.

אבל יש לנו חלום. על ציוץ הציפורים ליד בקתת העץ שלנו, על השכמה לתוך ירוק בעיניים ונעים בלב. העובדה שהחלום הזה אינו קשור כלל לישראל כפי שהיא באמת, לא תטריד אותנו בין החופשות. אחרי שכבר דילדלו את מלאי המזומנים לשנו בצורה משמעותית, איך נוכל שלא ליהנות? שבויים בחלומנו, נחזור הביתה ונדקלם מלים מתוך ברושורות כרום צבעוניות: כפרי, ציורי, שלו, אותנטי, פסטורלי. וכרגיל, נשכח עד כמה כל זה מעושה, מזויף, פלצני – ויקר.