מצאתי חבר נפש

מדי פעם אני תוהה למה בעצם אין לי חברי-נפש. האם זה מכיוון שאין לי נפש (אני חושד שהותקנה לי נפש-לייט, גירסה מזערית של התוכנה המלאה), או שהיא פשוט לא חברותית במיוחד, או שכל העסק עם חברי-נפש שמור בלעדית ליוצאי סיירת, שייטת ועוד מועדוני-קרב גבריים, שג'ובניקים לא יתקבלו גם לתור אליהם.

ההבנה כי כל חבריי הם אנשים שיעדיפו לאכול איתי צהרים או לשמוח לאידי - אבל ספק אם יסכימו לבלות איתי שבוע באוהל, לצאת לחלץ אותי, להעביר איתי דירה או להפליץ איתי לתוך ליל ירח מלא - גרמה לי לחשוב שעליי לחפש לי חברים בחוגים חדשים. למשל איתני הטבע. מה, באופן עקרוני, ימנע מאיתן-טבע להיות חבר-הנפש שלי? קחו את נהר הירדן, לדוגמה. מדוע לא יהיה הנהר השוצף חבר-נפש שלי? ואני, מצידי, אכיר כל פיתול, עיקול וסלע בו? היי, זה עבד בשביל פוקהונטס. העסק הזה נשמע אינדיאני, רוחני ופנתאיסטי מספיק כדי לגרום לי להרגיש כמי שהמציא את השרי אריסון מחדש. כן! הנהר יהיה חברי הטוב! קיראו לי מעתה בשמי האינדיאני, קונצ'יננטגה שאמוס (ידיד-הנהר-הקטן).

"זהו. לדעתי אנחנו בשטח כבוש"

בעונה זו של השנה פתוח הירדן לקבלת קהל בשעות היום. הזרימה – כפי שאמר לי בשעתו אורולוג פרטי – טובה מאוד, והחורף הסוער שחלף הותיר מאחוריו די משקעים על מנת שתוכלו לצאת לארבע שעות של ראפטינג אגרסיבי. חברת 'נהרות', המפעילה משלחות ראפטינג בכמה מהאתרים המסוכנים בעולם – לא כולל מיטתו של דודו טופז – פועלת השנה, בפעם הראשונה, גם בירדן ההררי. זה אומר בעיקר שהירדן עלה השנה כיתה וכי גובה הגלים מסוגל להרוג אדם בוגר. בשביל פחות מזה הגברים הקשוחים של 'נהרות' לא מנפחים סירה (בכל מקרה, אגב, גברים קשוחים לא אמורים לנפח סירה, בטח שלא בפה, שכן המראה, כפי שהתברר, מעורר חשד).

היינו שלושה: מעצב שלא יודע לשחות מתוך בחירה אידיאולוגית שסיסמתה הרשמית היא "רומנים לא צפים"; שמאלנית מדופלמת שכל חצייה של קיסריה וצפונה משם מעוררת אצלה את התגובה הרפלקסיבית "זהו. לדעתי אנחנו בשטח כבוש"; ואני, קונצ'יננטגה שלכם.

עלינו לגליל כפי שתל-אביבים עולים: מעשנים (פאסיבית) בשרשרת, ניזונים על דיאטה חריפה של בורקס ורכילויות משרד ברוטאליות, ונתקעים בשלב כלשהו מחוץ לרכב, כשהשמאלנית נעלה אותו עם המפתחות בפנים ואיתנו בחוץ (והמנוע דולק!).

למרבה המזל, הרומני יודע לעבוד עם שיפוד עוד מימי מסעדות בוקרשט העליזות, ואני, קונצ'יננטגה, מיומן בטכניקות אינדיאניות לאיתור נקודת הג'י אצל נקבות כבשים, וכך הצלחנו להחדיר את השיפוד שסחבנו ממסעדה סמוכה למעמקי דלת הרכב דרך מסילת החלון, עד לאיתור הנקודה המדויקת בה יש ללחוץ כדי לשחרר את הנעילה. למעשה, היינו המומים מעצמנו. מי היה חושב שבתוך עיתונאים צפונבונים מנומנמים מסתתרים פורצי מנעולים שהם גם קומבינטורים חלקלקים? קיראו לרפי גינת, אנחנו מחכים. שיעלה עלינו.

"הדי הצחוק גוועו והפכו ליבבה חרישית"

איך תדעו שאתם פשוט חייבים להגיע העונה לראפטינג בירדן? חייל אחד טבע כאן לפני כחודש. החייל הפך מיד סמל, אות ומופת לגדולתו של הנהר – בכל זאת, מעטים הנהרות בישראל שמסוגלים להטביע אדם. במילים אחרות: רוצים גם אתם סיכוי לטבוע? ראפטינג בירדן.

מדריכי 'נהרות' – כמה מהאנשים המיומנים ביותר בעולם בהקפצת סירות גומי על גלים בגובה ג'ירף בוגר – קיבלו את פנינו עם חגורות ציפה, קסדה ומשוט לכל משתתף. במקרה שתיפלו מהסירה, הורו לנו, עליכם לעבור מיד למצב המכונה "באדי-ראפטינג", שזה בעיקרון לשכב על הגב במים תוך כדי ניסיון להימנע מכמה שיותר פגישות של הראש שלכם עם הסלעים.

"ועכשיו, כדי לתרגל", הורה המדריך הבכיר, "ניכנס אחד אחד למים וננסה לעשות באדי-ראפטינג". דממה כבדה השתררה, ואז, בבת-אחת, פרצנו כולנו בצחוק משחרר. איזה הומור יש לחבר'ס! נפלא, פשוט נפלא. הדי הצחוק גוועו והפכו ליבבה חרישית שבסופה געיה דקה בשעה שראשון המשתתפים פסע, בצעד ישועי משהו, לתוך המים, על חגורתו וקסדתו. רק אחרי שרוב חברי הקבוצה נכנסו למים והתחילו להיסחף ללא שליטה במורד הזרם, התחלנו להבין שהמטורף לא מתלוצץ. הוא באמת מאמין שניכנס למים עם הבגדים, הנעליים, הקסדה, המשקפיים, הכאבים בברך והאגורופוביה. נכנסנו.

אספר מעט על תחושתי עם הכניסה למים, בארבע השניות שחלפו בטרם איבדתי תחושה: קר יותר מלבו של גדעון עזרא, קר הרבה יותר, למעשה קר מספיק כדי לעצור ולהקפיא את נשימתכם. הירדן קפוא, גוד דאם-איט!

רטובים ומעוכים ככלבלבים שהושלכו למכונת כביסה עלינו על הסירות לארבע השעות הבאות, בהן התיז עלינו הנהר הקטלני את מימיו הקדושים בהתלהבות של חרמן שנקלע לאליפות הטי-שירט הרטובה. לא שזה שינה לנו. רטובים יותר כבר לא נהיה.

ההפלגה השוצפת דורשת הפנמת סידרה ארוכה של פקודות שהשמיע המדריך, בהן "קדימה" (חתירה קדימה), "אחורה" (אחורה), "ריצפה" (קפיצה מהירה לקרקעית כלי השיט מחשש לתביעה משפטית שנגיש בעתיד נגד החברה), "עצים" (עץ עומד לכרות את ראשך בתוך שלוש, שתיים, אחת, אתה מת), "להחזיק" (לאחוז בחבל עד רגע מותך המשוער) ו"אדם במים!" (כולם להיכנס לפאניקה ולצרוח לעזרה).

מהסירה שלפנינו מישהי אכן נפלה למים. סירה אחרת עלתה על סלעים. בשני המקרים חלפנו לידם תוך שאנחנו מנפנפים בשמחה, מצלמים בהתרגשות ומפיקים את המיטב מאסונם הפוטוגני של אחרים. מדריכנו הנועז, איתי, ניווט את הסירה במיומנות של מי שאיתני הטבע הם צעצועים בהם שיחק בילדותו. הירדן הוא, מבחינתו, גיגית רחצה. גובה הגלים – שנמדד ברפאטינג בדרגות שבין 1 ל- 6, עומד כרגע בירדן סביב 3 עד 3.5 – לא רע, כלומר מרגש מספיק בשביל ההמונים, שום דבר שיגרום לו לביצים קשות.

"חזרנו הביתה כגיבורי אפולו 13"

סיימנו ארבע שעות של רכבת-הרים רטובה וקרירה כמי שיצאו מדיסנילנד-על-הירדן. היינו רעבים כמו בזמנים הישנים, רעב של ילדים מותשים. ב'נהרות' מנצלים את הרעב הזה ומעניקים לך, עם צאתך מהמים, שי יחודי – פחית בירה, שעל הבטן הריקה ממסטלת אותך מספיק כדי להשכיח לאלתר את כל התלונות שתכננת להשמיע.

טרפנו המבורגרים בראש פינה כמי שנתקלו במזון בעיצומו של הרמדאן וחזרנו הביתה כגיבורי אפולו 13, נהנים מזרימת אנדרופינים מוגברת ושנת לילה של יום מפרך. הירדן, אמרתי לעצמי בטרם נרדמתי, הוא חבר הנפש שלי. "לא צריך טובות", אמרה לפתע הנפש שלי בקול של מזכירה רפואית יגעה לאחר עשרים שנות עישון. "רוצה למצוא לי חברים? לך על מישהו יבש, מכוער ואנושי. כמוני".

איך מגיעים: תחנת ההתחלה היא במצפה גדות. נוסעים לצומת מחניים, ומשם ימינה לכיוון רמת הגולן. חוצים את גשר בנות יעקב וקילומטר אחר כך רואים את מצפה גדות. מחירים: 275 שקל לאדם לשיט ארוך (כ-4 שעות), 175 לשיט קצר. טל': 5223999-03.