אקסטרה-אקסטרה לארג'

באחד מרגעיו הטובים ביותר של המותחן "מת לחיות 2" נשאל גיבור הסרט, ג'ון מקליין (ברוס וויליס), את השאלה הבאה: 'האם לכך ציפית?'. תשובתו של מקליין סימנה את המשאלה שקיננה באותו רגע בלבבותיהם של מרבית הצופים באולם הקולנוע: 'לא. זוהי רק ההתחלה!'.

לאחר צפייה ב"X-מן 2" אין ספק שמלמדי הסנגוריה בדבר חלקו הראשון של הסרט צדקו כפי שצדק גם ג'ון מקליין. "X-מן" היווה רק הקדמה לעיבוד הקומיקס הטוב ביותר שידעה תעשיית הקולנוע בשנים האחרונות, לפחות מאז "באטמן".

על-אף הצלחתו הקופתית המרשימה (157 מיליון דולר), החלק הראשון זכה לקיתונות של ביקורת, שכן בניגוד לעיבודי קומיקס אחרים, יוצריו ביקשו להקדיש זמן רב להכרות ראשונית עם דמויותיהן של סיפורי הקומיקס האלמותיים ועולמן הייחודי, וזמן מועט מדי לקטעי פעולה, שהם בבחינת חוק בל יעבור בז'אנר.

אולם, בחלק השני מתחוור לצופה כי סבלנותם ועקשנותם של במאי הסרט, בריאן סינגר ("החשוד המיידי"), והתסריטאי העולה, דיוויד הייטר ("פיץ' בלאק 2"), להתמקד בפרטים עלילתיים בחלק הראשון של הסאגה, מאפשרת לשניים לצלול למסע הרפתקאות מרהיב ונטול עצירות בחלק הנוכחי.

לא מתבייש במקורותיו

"X-מן 2" ממשיך מהמקום בו השארנו את גיבורינו בחלק הראשון. וולברין (יו ג'קמן) ממשיך בחיפושיו אחר רמזים לגבי עברו המצולק; מגנטו(איאן מקקלן) עדיין כלוא בתא הפלסטיק שנבנה במיוחד עבורו; ואילו פרופסור X (פטריק סטיוארט) מוסיף להטיף לתלמידיו על סובלנות ולפנטז על פרס נובל לשלום.

אבל, כידוע לכולנו, פנטזיה לחוד ומציאות לחוד. אי-שם בארה"ב מסתובב לו וויליאם סטרייקר (בריאן קוקס), גנרל בדימוס ומדען בהווה, שטראומה משפחתית מובילה אותו לעשות כל מה שאפשר כדי להשמיד את המוטאנטים באשר הם. בכדי להגשים את מטרותיו הזדוניות, סטרייקר חוטף את פרופסור X, מה שמוביל לאיחוד לא אופייני בין מגנטו ובין חבורתו הפציפיסטית של הפרופסור, הכוללת בין היתר את סטורם (האלי בארי), וולברין, ד'ר ג'ין גריי (פאמקה יאנסן), רוג (אנה פאקווין) והתוספת החדשה, נייטקרולר (אלן קאמינג).

כפי שניתן לראות, סיפור העלילה איננו מחדש לנו משהו שלא ראינו בעשרות סרטים או קראנו באלפי חוברות קומיקס בעבר, ויחד עם זאת, הסרט מצליח במקום שבו רבים לפניו נכשלו.

אחת הסיבות המרכזיות להצלחתו של "X-מן 2" היא התחושה שאין בו מטענים אפולוגטיים כלפי מקורותיו. נהפוך הוא, הסרט חוגג בכל רגע נתון את עולם הקומיקס ששימש לו כבסיס. צוות התסריטאים נטל את אחד מהסיפורים האהובים ביותר על חובבי הסדרה "God loves, Man Kills", שבו מוגדרים באופן הטוב ביותר מהותם של הגיבורים והסכנות שטמונות בסכסוך ובפחד ההדדי ממנו ניזונים הנבלים במחנה האנושי (סטרייקר) והמוטאנטי (מגנטו). כמו-כן, בכדי לעבות את מערכות היחסים והמתחים שבין הדמויות עצמן, התסריט משתמש באלמנטים רבים מתוך "The Dark Phoenix Saga", שתשמש ככל הנראה גם כבסיס לחלק השלישי של הסדרה.

גם למי שלא מכיר

אם למעריצי הקומיקס עדיין לא די בכך, הרי שתשמחו לשמוע שמדובר בסרט שהוא בגדר חידון טריוויה אינסופי, שבו היוצרים מעניקים הופעות אורח לדמויות נערצות כגון: קיטי פרייד וקולוסוס, וכן מאזכרים בכל סצינה אפשרית דמויות אהודות נוספות מן הקומיקס (בין הבולטות: ביסט וגמביט).

ומה באשר לאלו שלא גדלו על חוברות הקומיקס של מרוול? ובכן, אל חשש. "X-מן 2" מצליח לספק את כל הקסם שאבד לג'ורג' לוקאס בשני הפרקים החדשים של "מלחמת הכוכבים"

סינגר שב לשתף פעולה עם האיש שהלחין וערך עבורו את יצירת המופת "החשוד המיידי", ג'ון אוטמן, ויחדיו הם מנצחים על מארג עלילתי מורכב, שנע בצורה בוטחת וקולחת בין משולש אהבה קומי-טרגי (סייקלופס-ג'ין גריי-וולברין); סיפור נקמה אפוקליפטי (העלילה המרכזית); סיפור מסע (וולברין ועברו); סיפור אהבה קליל לבני הנעורים (רוג את אייסמן); וסיפור קטנטן ונפלא על מעבר לצד האפל, שוודאי גורם ללוקאס לקלל את הרגע שבו התסריטאי המצוין שלנו בחר ללכת עם מישהו אחר.

אגב, השפעותיו של לוקאס אינן מקריות. הייטר מספר בכל הזדמנות שהמודל העלילתי שלו שאוב מהתשתית של הטרילוגיה המקורית. ואכן, הטון הקודר והאפל של הסרט הנוכחי, ובייחוד סיומו, מזכיר במידה רבה את "האימפריה מכה שנית", ואף מכין את הקרקע לשיא שיגיע לכל המאוחר בחלק הבא של הסדרה.

גיבורים אמיתיים

כפי שהוכיח לנו "דרדוויל", לעיתים לא די רק בתסריט. סרט קומיקס טוב תלוי בעיקר בליהוק, וב"X-מן 2" אנו זוכים לראות אנסמבל שראוי לקטגוריה חדשה בטקס האוסקר הבא. יו ג'קמן מתמרן נפלא בין רגעי זעם, הומור, טיפשות ורומנטיקה; פאמקה יאנסן רצינית ונוגה מתמיד; ג'ימס מרסדן מבריק בתפקיד המוטאנט הנפוח והמרובע; אלן קאמינג מסגל לעצמו מבטא שוורצנגרי משעשע עבור תפקידו כנייטקרולר; רבקה רומיין סטמוס סקסית גם מבעד לשריון הקשקשים הכחול שעטתה על עצמה; ומעל כולם ניצב לו צוות המבוגרים: פטריק סטוארט שנולד לתפקיד פרופסור X; איאן מקקלן שמספק את הבדיחות השנונות ביותר בסרט (בייחוד זו לגבי תסרוקתה החדשה של רוג); ובריאן קוקס, שעשה תפנית מנבל בסרטי אינדי, לארכי-נבל בסרטי קומיקס, שגורם אפילו לאיאן מק'קלן להיראות כמו המכשפה הטובה מהצפון.

"X-מן 2" מסמן גם פרידה ממחזור סרטי הקומיקס והאקשן הפטריוטיים של ממשל בוש. סיפורי הקומיקס המקוריים הגיעו לשיאם במהלך שנות השישים הסוערות, כשהם מצטטים רעיונות וסיסמאות שנלקחו היישר מהנאומים הפוליטיים של התקופה. יוצר הסדרה המקורית, סטן לי, אף התוודה שאת הרעיונות לדיכוטומיה הרעיונית שבין מגנטו ופרופסור X שאב בהתאמה ממלקולם X וממרטין לות'ר קינג.

הגישה המיליטנטית של ממשל בוש אינה עומדת בקנה אחד עם מסריו הסובלניים של "X-מן 2", וזו כנראה גם הסיבה שהדמות המסוכנת ביותר בסרט היא זו של נשיא ארה'ב, שאגב דומה דמיון כלל לא מפתיע לג'ורג' וו בוש, והוא למעשה בובה חנוטה שבחוטיה מושכת דמות צבאית בדימוס.

אבל למה לנו לדבר על פוליטיקה, כשסוף-סוף מגיע לאקרנים סרט שהוא בראש ובראשונה ספקטקל-מסע משלהב ברכבת שדים שאינה עוצרת בשום תחנה ואף מצליחה לדחוק מן הפסים את קרונו של "המטריקס רילודד", שההתלהבות ממנו כבר מזמן שככה. ואל תשכחו שקיץ עכשיו, וזהו זמנם של סרטי הקיץ, זמן קסם, זמן X-מן.