אל קברי צדיקים

היה יום חורף טיפוסי. רוחות עזות וקור מקפיא הבריחו את האנשים מהרחובות. רכב מסוג פולקסווגן טרנספורטר גלש במורד הכביש המוביל אל בית הקברות העתיק, נעצר ברחבת הכניסה ופלט שישה אברכים.הם פנו בשביל השמאלי למקווה האר"י וללא עיכובים ושהיות נבלעו בזה אחר זה במים הקפואים, טבלו שלוש טבילות והמשיכו בדרכם. מה לא עושים בשם האמונה.

זה היה לפני 30 שנה, בצפת. היום, מסורת העלייה לקברות צדיקים, שהיתה פעם נחלתו של הציבור החרדי-דתי בלבד, הפכה לתופעה המונית מרתקת מבחינה אנושית-חברתית. שורשיה של מסורת זו טמונים עמוק עמוק בימי הבראשית של העם היהודי. זכויות היוצרים למנהג מיוחסות לכלב בן יפונה, אחד משנים-עשר המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. עליו נאמר בסיפור המרגלים "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון". המדרש במסכת סוטה מסביר כי כלב לבדו הלך לשם והשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת על ידי חבריו להיות בעצתם.

עם הזמן התפתחה המסורת וימי הילולות, הימים בהם נפטרו צדיקים והלכו לעולמם, משכו משתתפים רבים מכל שכבות הציבור. הילולה ענקית עם מסורת בת מאות שנים מתרחשת מדי ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בר-יוחאי במירון, וגם ההילולה השנתית הצעירה על קברו של הבאבא סאלי, הוא רבי ישראל אבו-חצירא, בנתיבות, מושכת עשרות אלפי בני אדם.