סיפור מהשכונה שלנו - כתבה שלישית בסדרה

לי לא היה שעון, אבל שמעון שישב בחוץ בדיוק צעק 'דקה לסיום', כשגילי הבן זונה סיים לספור אחד עשר צעדים, והניח את הכדור. בגלל שאמא של גילי באמת עוסקת במקצוע העתיק בעולם, הצעדים שהוא לקח היו בגודל כף הרגל של אחותי הקטנה, וכל החברה מהשכונה שלי התחילו לצעוק ולריב איתו, כך שלקח עוד דקה ומשהו לפני הבעיטה, אבל אני לא התערבתי. אני הייתי עסוק בשליחת מבטים לעבר מדרגות הבטון שמחוץ למגרש, שם ישבה קבוצת בנות (הידועות יותר כ'חברות של שירלי'), וביניהן שירלי.

שנות השמונים העליזות

יותר משעה קודם לכן עשיתי את הטעות הראשונה בחיי בכל מה שנוגע לבנות ומערכות יחסים. היום, ממרום שנותי (בדיוק השבוע חגגתי את הטעות ה-800, תודה), אני יכול אולי להתייחס לכך בסלחנות משועשעת, אבל אז זה נראה קצת אחרת. כמובן שכמו כל דבר משמעותי שקרה באותם ימים, גם הטעות ההיא סבבה סביב נושא אחד - כדורגל.

אביב 1988 הייתה דווקא תקופה מצויינת. להקת דיבור חדיש הייתה בשיא פריחתה האומנותית (השיר 'יו'ר מיי הארט, יו'ר מי סול', או כמו שאנחנו הבנו אז את המילים 'ימאהה, ימאסה'), התסריטאים של שושלת נהיו ממש הזויים, ושלחו את פאלון למפגש לוהט עם חייזרים, וגם מבחינה אישית היו אלה ימים של התפתחויות חיוביות.

ההורים שלי, לדוגמא, הסכימו סוף סוף לעשות לי מנוי על מעריב לנוער, כך שיכולתי לעקוב ממקור ראשון אחרי מעלליהם של איטו ויעל, כמו גם אחרי חששותיה של מיכל, בת 14 (האם אכנס להריון משימוש בשירותים ציבוריים?), במדור האלמותי 'על בנים ועל בנות'.

במקביל, אף אחד לא יודע איך זה התחיל, נוצרו אצלנו בכיתה זוגות, וריקודי סלואו במסיבות יום שישי (חמש עד תשע בערב) הפכו לחיזיון נפרץ. כך גיליתי גם אני (באיחור מסוים, יש לציין), את קיומו של המין היפה.

ואפילו הלך לי לא רע! שבוע לפני המקרה המצער ההוא, שתכף נחזור אליו, שירלי הסכימה לרקוד איתי סלואו צמוד. מקורות יודעי דבר דיווחו לי אחר כך שהיא חשפה בפני חברותיה את הסולם שלה, ואמרה שהיא מחבבת אותי... אז נכון שהיא לא הייתה היפה של הכיתה, אבל באותם ימים, ערש ההיסטוריה של התפתחות הטעם האישי, היא הייתה נערת חלומותי, והסיכויים שלי נראו לא רעים בכלל. כל יום התכוונתי להציע לה חברות, ובכל יום לא מצאתי את האומץ הראוי, ונשבעתי שאעשה את זה מחר.

משחק ההכרעה

לאותו יום אומלל חיכיתי זמן רב. הוויכוח שניטש שנים בין הילדים מהשכונה שלנו לבין אלה מהבלוק שמעבר לכביש - למי יש שחקני כדורגל טובים יותר - עמד להיות מוכרע אחת ולתמיד. לאחר משאים ומתנים ממושכים הסכמנו על מיקום המשחק המכריע (המגרש בבית הספר, אלא מה), מועדו (אחרי סיום הלימודים) ואפילו מינינו שופט נייטרלי (שמעון עם החצ'קונים מ-ו'2).

לי היה מקום בטוח בהרכב של השכונה שלנו. לא בגלל שהייתי כזה כוכב, אלא בעיקר בגלל שהייתי חבר של אדם שוורצברגר, שהיה השחקן הכי טוב שלנו, כמו גם בעליו החוקיים של כדור טנגו אדידס ברצלונה תוצרת חוץ.

במהלך השיעור האחרון של יום המשחק כבר הייתי נרגש, מלא דריכות וציפייה. עם הצלצול רצתי החוצה לכיוון המגרש. זאת אומרת, זה מה שהתכוונתי לעשות, אם שירלי לא הייתה עומדת בדיוק בדרך.

"היי" היא חייכה אלי. "גילי סיפר לי שיש לכם משחק היום, יהיה אכפת לכם אם נבוא להסתכל?". "מה פתאום, תבואו". 'גלינג גלינג גלינג', צילצל פעמון האזהרה, אבל אני לא שמעתי. הסמקתי, ואחרי כמה שניות שמתי לב שאין לי יותר מה להגיד. "טוב, ביי, נראה אותך במגרש". בדרך למטה מהכיתה לחצר הספקתי לתהות איך בדיוק גילי נכנס לתמונה?

עצירה מתודית לצורך לקח מספר 1

עזבו את זה. בנות וכדורגל זה לא הולך ביחד. אני יודע שזה נשמע לא מתקדם, אבל כמו שאומרים בצבא, הוראות בטיחות נכתבו בדם. לכולנו יש את הפנטזיה הזאת, של בת זוג שתפצח גרעינים מול המשחק של מכבי, תקלל את השופט ותתווכח איתנו על רגעים של מחלוקת, אבל כל ניסיון להפוך אותה למציאות, עלולה להיות הרת אסון.

כן, גם אני מכיר מישהו שמכיר מישהו שיש לו זוג חברים עם מנוי זוגי לשער שבע. על כל זוג כזה יש עשרות מקרים של נזק בלתי הפיך שנגרם למערכות יחסים בעקבות כך. שלא תגידו שלא אמרתי.

חזרה למשחק

גילי הבן זונה עדיין לא קיבל אז את שם התואר הקבוע שלו. אז הוא היה רק גילי, או גילי היפה/החתיך בפי הבנות. באותם ימים, כשאני עשיתי את צעדיי הראשונים בתחום, הוא כבר התפאר ברזומה עשיר שכלל חמש בנות מהשכבה שהסכימו להתנשק איתו (שתיים מהן עם הלשון!), ואנחנו, שעדיין לא תהינו על קנקנו, הערצנו אותו ורצינו להיות כמוהו. וכן, הוא שיחק בנבחרת של השכונה השנייה.

בשכונה שלהם שיחק גם דודי בז'רנו, שהיה בילדים של בית"ר תל אביב, ובלי שום ספק השחקן הכי טוב בבית הספר, אבל כתוצאה מזה הוא גם היה דריבליסט משהו פחד, כך שסכנה גדולה של שיתוף פעולה אפקטיבי בהתקפת היריב לא ריחפה מעלינו, ומההרמה הראשונה התפתח משחק שקול.

כשהחלפנו שערים אחרי חצי שעה, ועשינו הפסקת ברזיות של חמש דקות לפני המחצית השנייה (3:4 להם. רביעייה של בז'רנו מול צמד של שוורצברגר ואחד שלי, קלטתי את גילי עומד בצד, צוחק עם חבורת הבנות.

התבוננות בסיטואציה לא הותירה מקום לספק. גילי מתכנן לגנוב לי את שירלי מתחת לאף. טעון בתמונה הזו עליתי למחצית השנייה נחוש מתמיד. מעבר לניצחון על השכונה היריבה, רציתי להשפיל את גילי בעיני הצופות. זה דווקא הלך לא רע, ואחרי כ-20 דקות הובלנו בהפרש מבטיח - 9:5.

שובו של הבז'רנו

בדמיוני כבר התחלתי לראות את כל חברי הנבחרת צועדים בסך חזרה לשכונה, שטופי גאווה וכבוד, ואני ביניהם כשלצידי פוסעת שירלי, מחייכת אלי בהערצה. אבל פתאום בז'רנו, כמו אור איתן, נכנס ל-zone, וכשהוא היה שם, אי אפשר היה לעצור אותו - תוך חמש דקות הוא שם לנו שלושה שערים.

נכנסתי לשער במקום נדב, במטרה לעצור את המפולת, אבל גם לי הוא בעט את אחד הפיצוצים שלו היישר לחיבורים, והשווה את התוצאה. בהתקפה הבאה הוא הגיע שוב לאחד על אחד מולי. בלי לחשוב הרבה, רצתי אליו וירדתי לו בגליץ' לרגליים. בהתחלה הוא קילל אותי, ואמר שיביא לי מכות, אבל בניגוד לתדמית הרווחת לגבי אלו שטובים בכדורגל, הוא נרגע די מהר.

במקום זה הוא הסתפק בפנדל שהשופט המחוצ'קן הכריז עליו, והושיט את ידו לגילי, שעזר לו לקום. עד היום אין לי מושג מה הוא לחש לו באוזן. אולי יש לזה קשר לעובדה שבז'רנו היה מכוער כמו הלילה וטיפש כמו נעל, עם שערות על הגב בגיל 11, ושכל הבנות בבית הספר אמרו שהוא מגעיל. אולי הוא סתם היה חייב לו טובה ישנה. עד היום אין לי מושג למה, אבל דקה לסיום המשחק, פנדל לזכותם במצב של שיוויון 9:9, דודי בז'רנו נתן לגילי לבעוט.

כל מערבון טוב מגיע לנקודה הזו. הטוב (אני, אם לא הבנתם) והרע (נו, באמת... גילי) עומדים זה מול זה, לא ממצמצים, בוחנים אחד את כוונותיו של השני, ויודעים שכחוט השערה מפריד בין ניצחון מזהיר לכישלון נואש. רק שבמקום מדבר היינו על מגרש בלטות, ובמקום אקדחים וכובע בוקרים היו לנו נעלי גלי, תלבושת אחידה ובינינו עמד כדור.

מי שלף ראשון?

נתחיל עם הבשורות הטובות. ובכן, עצרתי את הבעיטה של גילי. הוא בעט חזק למרכז השער, ואני בכלל לא הייתי צריך לזוז כדי למנוע מהכדור להיכנס לרשת. ועכשיו לבשורות הרעות: הוא בעט ממש חזק, ממש למרכז השער.

התקפלתי בבת אחת. בהתחלה אתה עוד לא מרגיש כלום, אבל מניסיון העבר אתה יודע שהכאב הוא בלתי נמנע. רק אחרי כמה שניות חוזרות תחושות הגוף, ויחד איתן מתפשטים מעגלי הכאב באזור החלציים. כמו הכאב, כך גם הקריאות המשועשעות 'הא, הוא חטף בביצים' הן בלתי נמנעות, אבל למכה שבאה אחרי זה לא הייתי מוכן.

מבעד לערפילי הכאב, בעודי שוכב על הרצפה, הגיע לאוזניי קול צווחה נשית קצרה. הרמתי את הראש ימינה, וראיתי את שירלי, פניה אדומות, והיא חוסמת את פיה בידה ומנסה להחניק את הצחוק העולה בגרונה.

יכול להיות שאם הייתי מקשיב ממש טוב, הייתי שומע באותו רגע קול מוכר, שאומר משהו כמו: "נעים מאד, אני האגו הגברי שלך. זאת הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים, אבל אני אלווה אותך בעשרות השנים הקרובות, ואגרום לך בעיקר לסבל וייסורים חסרי אחיזה במציאות. שיהיו לך צהריים טובים, ובהצלחה בהמשך".

סוף דבר (1)

בסוף ניצחנו משער של רון בהארכה, אבל לי כבר לא היה ממש אכפת. הלכתי הביתה לבד, מחניק דמעות של זעם שניסו לתקוף אותי מהרגע בו חזרתי לעמוד על הרגליים.

בעיניים של שירלי לא העזתי להסתכל באותו יום, ובימים שלאחר מכן, ואז כבר הגיע החופש הגדול.

חלק גדול מהחופש ביליתי בחלומות בהקיץ על גילי ושירלי מבלים יחד, צוחקים ונזכרים באותו משחק בחצר בית הספר, ובכאב הביצים שלי (העובדה שגילי המלייאן היה בסאמר סקול כל הקיץ, ושאת שירלי בכלל ראיתי עם מישהו אחר, לא הפריעה לי להמשיך ולהכאיב לעצמי. אני הרי לא אתן לעובדות לקלקל לי סיפור טוב).

לקח מספר 2

מה תגידו אתם? שלא הייתי צריך לקחת את זה כל כך קשה? שהיא לא הייתה שווה את זה? או אולי תאמרו דווקא שהעלבון שלי היה חסר כל פרופורציה? מה שלא תגידו, סביר להניח שאתם צודקים. ובכל זאת, בכל פעם שהאגו שלי חוטף איזו מכה, קטנה או גדולה, עם או בלי קשר לכדורגל, אני נזכר בפעם הראשונה שפגשתי אותו, על מגרש הבלטות, בחצר של בית הספר היסודי.

סוף דבר (2)

חייבים סוף טוב, נכון? אז הנה – כמה שנים אחר כך גילי הבן זונה קיבל את הכינוי שלו בעקבות תרגיל מסריח שעשה לאחד מחבריו הקרובים, ומאז, כמו במין כישוף, הועם זוהרו בעיני בנות המין היפה, והוא לא יצא עם אף אחת עד הגיוס. ושירלי? אתמול פגשתי אותה בסופרמרקט. היא התחתנה. לפני שנה. עם בז'רנו.

גם לכם יש סיפור מעניין מהשכונה? גולשים שמעוניינים לכתוב לנו סיפורים על משחקים גדולים או רגעים מרגשים מהשכונה שלהם, מוזמנים לשלוח לאי-מייל של מערכת ynet ספורט - sports@y-i.co.il. הסיפורים המתאימים (עד 500 מילה) יפורסמו בשבוע הבא, בכפוף לשיקולי המערכת.

.