לבד על החוף

רוב סוכות המצילים, ביום חול רגיל בשיטוט לאורך חופי הארץ, נראות כאילו נטשו אותן מזמן? ממש לא קריטי. הים שאנחנו מחפשים בטיול הנוכחי הוא ים לא מוסדר, לא ממושטר, בלי שלטים ודגלים, מגפונים מאיימים, ובלי "בו'נה, אתה עם הבגד-ים הסגול, תעיף ת'עצמך מהמים, שומע? שומע?", וזו ציטטה אמיתית מנועם שיחו של מציל מזדמן. נדמה לי שגם המדוזות הבודדות שהיו שם נבהלו ממנו.

לבד על החוף, בלי רעשי מטקות, בלי אמהות שצועקות לעולליהן "אורן, אל תתפזר לי" – גם זו ציטטה אמיתית מחוף געש – בלי כל להיטי שרית חדד במערכת מוסיקה אימתנית שמונחת בגאווה על שמיכת פיקה סנטימטרים ספורים מן האוזן הדואבת, בלי קייטנה מאורגנת של ילדים שהגיעו זה עתה מירושלים או מן המאדים. לבד. מה פשוט מזה. פיסת ים. לא רואים אנשים. שקט. כיף. כמו סיני. בעצם, כמו שהיה פעם בסיני. אז נכון שתנופת פיתוח החופים אצלנו לא מגיעה לממדים המבהילים של חצי האי השלו, אבל מצד שני, באמת קשה לממש את הפנטזיה על רצועת החוף שתהיה שלנו ורק שלנו במשך שעות ארוכות. קשה, אבל אפשר ואפילו שווה.

ראשית חוכמה, צריך לייעד למשימה סתם יום של חול. אי אפשר להיות לבד על החוף בשבתות וחגים. לעומת זאת, ביום א' וביום ב' לפני שבועיים, מראש הנקרה ועד זיקים, יכולנו לספור בכל החופים המוסדרים שבהם התארחנו לרגע, מקסימום מאתיים נפשות משתזפות. ובלא-מוסדרים, הפלא ופלא, ניצפו מאות מטרים של חול או סלעים שלא ראינו בהם נפש חיה. טוב, אולי אחד. או שניים. אבל גם אלה נהגו בנימוס מופלג והפנו לנו את הגב, לא פילחו את האוויר בזעקות שמחה וידעו להתנהג כבני תרבות, כלומר – להכחיש לחלוטין את העובדה, שפתאום מופיע עוד מישהו ושובר להם את הפנטזיה.

הים הזה לא מזמין שחיינים

אז איפה כדאי? תלוי מה אתם מחפשים. רצועות חוף דרמטיות, מסולעות ומשוננות, תמצאו בעיקר בצפון. אנחנו יוצאים מהנחה שממש כמונו, תגיעו לשם בפחנוע משפחתי מקרטע ולא ברכב שטח מפואר. אי לכך, בכל מקום בין ראש הנקרה לבין הרצועה שמצפון לחוף הצפוני של עכו, תוכלו למצוא כמה פיסות של שקט ובדידות מזהרת – עד שיגיעו הבאים אחריכם. הים, כאמור, מציג בפנינו דרמה של צבעים. מירקרק-ג'יפה ועד לכחול הכהה מאד שמעיד על נוכחותם של סלעים רציניים בתוך המים, קרוב מאד לקו החוף. הים הזה לא מזמין שחיינים או סתם מתרחצים. לבד משכשוך בטלני של הרגליים במים, רצוי להימנע מהרפתקאות: הזיזים יפנצ'רו לכם את מזרון הים. המדוזות לא יתחשבו ברצונכם בפרטיות. מייד עם חציית קו הסלעים יתברר, שטעיתם בהערכת העומק. ועם זאת, צפוי לכם שקט מופתי. עד שמגיע אוטובוס מלא נשים צנועות בשביסים, שכושר הצחקוק שלהן נושא את הקולות על פני הגלים ויכול לפלח סלעים.

אם המטרה היא חול מלוא העין, צריך להתניע את המקרטעת ולנסוע לחופי המרכז. הכי יפה, עדיין הכי פראי – בית ינאי. חומקים בשבילי היישוב ומחפשים דרך למערב. מדוממים מנוע והולכים קצת, ומוצאים מקום טוב לרדת בו מן הצוק, ולמטה מוצאים בדיוק את מה שחיפשנו. אשליית הטבע שאין לו גבולות אמנם תתנפץ ברגע שנישא עינינו אל הגבעה ונסקור את כל שכיות הנדל"ן הפזורות עליה, אבל מי אמר שמוכרחים לשבת עם הגב לים, כאפשר לבחור נקודה אחת על פני האופק ולבהות עד אין קץ? שקט ושלווה, חול זהוב, והכל, או כמעט הכל, ממש טוב.

הכי לבד שאפשר

ואם חשקה נפשכם בתענוגות מקלחת בצד אשליה של בדידות יחסית – בסתם יום בהיר של חול, רצוי ביום א', אבל ממש לא ביום א' שאחרי פסטיבל בחסות חברה לייצור משקאות, כדאי מאד להדרים לחוף ניצנים, ולמרות שהוא מוסדר לגמרי – אפשר למצוא בו מקצת מכל מה שחיפשנו, ולהישאר.

איכשהו, במאמץ קטון של הדמיון, חוף ניצנים נראה כמו נואיבה של פעם. איכשהו, למרות שזו אחת מרצועות הים הכי נאות והכי נקיות בסביבה, לא מרבים המוני בית ישראל להסתופף בה בימי א'. היו שם שבעה עשר אנשים פזורים על פני מאות מטרים. שבעה עשר זה הכי לבד שאפשר לאורך החוף המוסדר בישראל. וכשנדמה ששבעה עשר זה יותר מדי, עוצמים את העיניים ושוכחים שהם שם. עד שמציל אנרגטי במיוחד מעיר את הנמים על החוף, ומבשר להם שגם כאן, באשלית החופש הכי מוצלחת שיש לנו, עוד מעט סוגרים את הים.