סוד הצמצום

הצפייה בסרט הבא אינה מיועדת לציבור המתלהם, שכן "הבן", סרטם של צמד האחים הבלגים ז'אן פייר ולוק דארדן ("השבועה", "רוזטה"), הוא סרט של שקט שכולו עוצמה. פשטות שיש בה עומק. שתיקה שפירושה בגרות. הוא סרט שמביא את הצופה בו לכדי היטהרות, לא פחות. על "הבן" אין טעם להרחיב את הדיבור. על "הבן" כדאי לשתוק. ולא חלילה כדי שלא לחשוף את הסוד שמניע אותו מבחינה רגשית ודרמטית, אלא משום שקשה לדבר על יצירה שהיא שלמות.

באמצעים קולנועיים מינימליים, כמעט נזיריים – ללא מוזיקה, ותוך שימוש במצלמה אחוזה ביד הרודפת חלק ניכר מהזמן אחר עורפו של הגיבור, לרוב בשוטים סגורים ממרחק בינוני-קרוב – עוקבים האחים אחר מערכת היחסים המתפתחת בין נגר כבד גוף ועב משקפיים (אוליביה גורמה, שזכה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן האחרון), שפניו חפים מחיוך, והוא מעסיק בסדנתו נוער עבריין בשיקום, לבין שוליה חדשה, נער סגפן אף הוא שאינו מנסה להתחבב (מורגן מארין המרשים), המגיע למקום לאחר שריצה חמש שנות מאסר על גניבת רדיו. בין השניים קושרת טרגדיה נוראה, ועיקר עוצמתו של הסרט בא לו מהעובדה שהנער, בניגוד לנגר, אינו מודע להיסטוריה המשותפת להם.

זהו סרט של חומרה נוסח יצירותיו המופנמות של רובר ברסון הצרפתי, משולבת בנדיבות ובמסר נוצרי של גאולה. "הבן" עוסק ביכולת לזכות בחסד, בתקווה המבצבצת מבעד לאובדן, ובתשוקתו של אדם למחול, והוא עושה זאת בכנות וישירות שסרט דוגמת "בחדר המיטות" עם סיסי ספייסק, שהיה מועמד לשלל פרסי אוסקר לפני כשנתיים, יכול, עם כל הכבוד לו, רק לחלום עליהן. אין בסרט הזה אפילו טון אחד מזויף – להבדיל, למשל, מ"חדרו של הבן" מחניף הקהל של נאני מורטי, והצופה כבר יבין – והאחים דארדן משכילים לנתב את עלילתו הטעונה ללא רעש וצלצולים, למעט אלו הבוקעים ממנסרתו של הנגר העצור, שהבעות פניו מספקות פה את הדרמה כולה.

גאי מאדין: פילם באפס

לא בכל פעם מזדמנת לקהל צובאי הסינמטקים רטרוספקטיבה של במאי שאת שמו לא שמעו מעולם, אף לא בחטף. אחד כזה הוא גאי מאדין הקנדי, יליד 1956, שהצצה מוקדמת באחד מסרטיו חושפת את השנה המדויקת שבה מבחינתו נעצר הקולנוע – 1931. סרטיו, לפחות זה שנחשף בהקרנת עיתונאים, יוצקים תוכן חדש במושג "ביזארי", גורמים לדיוויד לינץ' להיראות כמו "משמר המפרץ", במילותיו של מבקר אחד, מה שעלול להרחיק לא מעט קוראים מהמשך הרשימה הזו.

1931 נקבע כאן, שכן זו השנה בה נוצר "דרקולה" המופתי של טוד בראונינג, ואל סרט זה, כמו גם לשני העשורים שקדמו לו בהיסטוריה של אמנות התמונה הנעה, מתייחס הקולנוע של מאדין. בעיקר אל תקופת הזוהר של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי שפרח בין שתי מלחמות העולם. סרטיו על כן (חמישה ארוכים ועוד שלל קצרים) מחויבים לאסתטיקה של הראינוע – מאדין אף נוהג לשרוט אותם, לצבוע את הצלולואיד עצמו על פי עת ההתרחשות, כמקובל בימי הבראשית של אמנות הסרט, ולהשתמש, איך לא, בכותרות ובסאונד חורק – כאילו בא לטעון שמאז שני העשורים הראשונים לקיומו של הקולנוע, לא חלה בו כל התפתחות משמעותית.

רדיקלית ככל שתשמע, התוצאה של קביעה אסתטית זו היא סידרה של סרטים חריגים, סוריאליסטיים, שחזותם מרהיבה ועלילתם מופרכת במתכוון. בכנות נאמר, שהקולנוע של מאדין – בנו של מנהל נבחרת ההוקי קרח של קנדה, שלמד כלכלה ועבד כפקיד בנק וצבע לפני שפנה ליצירת סרטים – מיועד בראש וראשונה למי שמעדיפים להתקרא "פילם באפס", אותם משוגעים לדבר שישכילו לזהות את השיח הפנימי שמנהלים סרטיו עם אותם זרמי קולנוע עתיקים.

טלו, למשל, את "זהירות", סרטו (הראשון בצבע) מ-92' המגולל מעשיה משונה ומתרחש בכפר האלפיני טולצבאד במאה ה-19, שם נדרשים התושבים לדבר בלחש ולהימנע מרעשים פתאומיים כדי לא לגרום למפולת שלגים. הסיפור – על סטודנט צעיר בסמינר למשרתים הנמשך אל אמו האלמנה, ועל ארוסתו המאוהבת בסתר באביה, שמצדו מעדיף את אחותה על פניה – נדמה חשוב פחות מהמחווה הסגנונית אל "סרטי ההרים", אותו ז'אנר שהיה נפוץ בקולנוע הגרמני של שנות ה-30, ואשר גולל את עלילותיהם ההרואיות והרומנטיות של כובשי פסגות נועזים. כל הדמויות בביצה המתועבת שמתאר הסרט נדמות כרוחות רפאים, והתוצאה היא סרט בעל ויזואליה מדהימה, מוקצן ומלאכותי שמתנהל כמו חלום, שלעיתים נדמה כתרגיל סגנוני, ולעיתים – כצופן איזושהי כוונה, גם אם זו נותרת עמומה.

ממחר (שני) בסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים.