בעלת זבוב
גשמי הזעף שהתחילו סוף סוף לרדת הזכירו לי את המונסון הקודם ואת זבוב ההרים ההודי שהחליט בדיוק אז להתנחל באוזני הימנית. אז זה נגמר בבית חולים. מאז קטנה מידת הרחמים שיש בי כלפי חרקים, גם אם אשלם על כך ביוקר בגלגול הבא
למרות התחזיות השחורות, הוא סוף סוף הגיע. אמנם מוחלש, אמנם מאוחר, מבטיח בינתיים יותר ממה שהוא מקיים, אבל הוא פה. אה, המונסון. כמה זה רומנטי, חשבנו פעם, בדקות הראשונות של המונסון הראשון שלנו. רומנטי? כמה טעינו.
אי אפשר לצאת החוצה כי יורד, יורד ויורד גשם. כל כך רטוב, שאפשר להתייבש במגבון לח. כל כך רטוב, שאפילו את המסוכנים שבשרצים הממלאים את הבית אין לב להוציא החוצה למפלי הניאגרה הזורמים בשצף מהשמיים, כולל את אותו חרק ששמו 'קאן קאנג'ורה', ובתרגום חופשי חרק 'אלפי הרגליים', שנכנס לאוזניים בזמן השינה וגורם לטירוף.
אבל בקשר אליו התפשרתי לבסוף, והתחלתי להוריד אותן במי האסלה. לא פחות רטוב מאשר בחוץ, אני חושבת לעצמי, כך שבמונחים של קארמה אני יוצאת פחות או יותר בשוויון, ולפחות ככה לא צריך לפתוח את הדלת. מקסימום, בגלגול הבא הוא יוציא אותי לגשם. אשתדל עד אז להשיג לי מעיל גשם טוב.
יש לי קצת טראומה מהעניין הזה של חרקים שנכנסים לאוזניים, מאז שראיתי סרט אחד על שני בחורים לבנים שניסו לחצות את מדבר סהרה. חרק כלשהו נכנס לאחד מהם לאוזן, והוא השתגע. לא לפני ששפכו לאוזנו שמן רותח, בנסיון להמית את הטפיל, מה שגרם לו לצרוח באופן נורא.
והנה, במונסון הקודם, בזמן שישבתי למדיטציית בוקר, עף לי פתאום זבוב לתוך אוזן ימין. אני מתכוונת לתוך, ממש, וזה היה מזעזע. זכרתי, כפי שהציע לי פעם נזיר נודד, להפנות את האוזן ישר כלפי מעלה ולא להפך (או אולי להפך? זה לא עבד, אז אני לא זוכרת). "בבקשה, בבקשה, אני רוצה לצאת, אל האור, אל הדרוררר", זימזם באוזני הזבוב בווליום של מסיבת טראנס בגואה. "אז צא, צא", אני מתחננת, מכה בכף היד ל האוזן הנגדית. ואולי בעצם הוא אמר: "אהה, כמה חמים וטוב ויבש פה בתוך המערה הדקיקה והפתלתלה. לא אצא מכאן לעולם".
ובינתיים ,מחוץ למערה הפתלתלה, ההיסטריה שלי גאתה. "סגרי את האף עם האצבעות, ותנשפי חזק", הציע סנג'יי, החלבן. "אה, עכשיו גם יש בריזה נעימה לייבש אותי", צהל הזבוב. "צריך לשפוך לה שמן חם" קראה הכובסת. מה, גם היא ראתה את הסרט? אין מילים בשפה העברית לתאר את גסיסתו האיטית של זבוב הרים הודי עמוק בתוך חלל ראשך. לא השתגעתי, אולי, אבל לעולם לא חזרתי להיות אותה אישה. הוא לקח איתו משהו הזבוב הזה.
בבית החולים הטיבטי, לשם הגעתי אחרי שכל הנסיונות לאיתור ופינוי הגופה נכשלו, צחקקו בטוב לב. "לפחות זו לא היתה עלוקה", עודדו אותי האחיות הרחמניות, תוך כדי שטיפת אוזני בתמיסת מלח מול תמונתו של הדלאי-לאמה, מעוטר בצעיף משי לבן ארוך ובעיניו חמלה וחסד אינסופיים. ובחוץ המשיך לרדת גשם זלעפות, שלא מבחין בין חרק לאדם.
