שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בדיוק כמו במקדונלדס

    לכבוד כל הילדים שנמצאים עכשיו בעיצומה של חופשת הקיץ, וגם לכבוד ההורים, אנה וגנר יצאה לצייד, טעמה, חקרה, חיפשה בגוגל וחזרה עם המתכון המדוייק לקציצה האפרפרה (כולל מגש פלסטיק)

    - "את לא באמת יודעת לבשל", היא מצייצת, ואני מפילה את כף העץ אל תוך רוטב הבולונז בהפתעה.

     

    - "סליחה?"

     

    - "את לא באמת יודעת לבשל. כי אם היית יודעת היית עושה לי מקדונלדס ולא היינו צריכים לנסוע עד כרמיאל".

     

    לכי תתווכחי עם הגיון בריא של ילדה בת שש. היא צודקת. אני לא יודעת לעשות מקדונלדס. אני לא רוצה לעשות מקדונלדס. אני שונאת מקדונלדס. אבל היא אוהבת, ואני אוהבת אותה, ועיני-הבמבי שלה עושות לי רגשי אשמה איומים. מיד אני מבטיחה לה שאנסה ומתחילה לגרד בנבכי זכרוני.

     

    יש שם, בזכרון, סופת-שלגים במסצ'וסטס, בחור עצבני, מכונית שמסרבת אפילו לגרגר קצת, שלא לדבר על התנעה של ממש, וזוג קשתות זהובות שמשדרות תחושה של חום. נשב, נשתה קפה, נתקשר לגרר. מה כבר יכול לקרות?

     

    אבל בזכרון יש גם הלם של מפגש. אני לא מחבבת מזון תעשייתי, מה לעשות. לא מטעמי מצפון, ניצול עובדים, ירקות שעברו הקרנות, בקר הורמונלי או גלובליזציה. פשוט לא טעים לי. אלא שארוחת הבוקר היא כבר זכרון רחוק, והבחור בכלל לא יודע על העדפותי הקולינריות ומזמין ביג מק, צ'יפס גדול ומילקשייקים לשנינו, ואני מנסה לנחם את בלוטות הטעם שלי ולספר להן שעוד מעט זה יעבור, ומתמודדת עם לחמניה בטעם של גרב ניילון, קציצה אפורה בטעם של מונוסודיום גלוטמט, וצ'יפס מתוקים. כן, מתוקים נורא, אבל גם מלוחים נורא, כך שבעצם אי אפשר לדעת מה טעמם האמיתי. המילקשייק הוא נחמה כמעט-אנושית. הוא לפחות שוטף את תחושת המיאוס בפה באשליה של קרירות.

     

    זה קרה לי רק פעם אחת, לפני יותר מעשור, נשבעתי לא לחזור וגם עמדתי בגבורה בפיתוי. אבל בת השש מפצירה, ויש לה גם נימוקים הגיוניים: "במקדונלדס תמיד טעים לי אותו דבר", היא מסבירה. כלומר, אין וריאציות, יש בטחון, ואף אחד לא יגניב לה עשבי תיבול פרובנסליים לתוך הנאגטס, ואף אחד לא ינסה לדחוף לה, מתחת לקטשופ הקדוש, לחמניה מקמח מלא או תועבה זרה אחרת.

     

    אבל מה יש בדסקיות האפרפרות חוץ מבשר מסתורי וחומרי טעם מסתוריים לא פחות? מקדונלדס לא מפרסמים את המתכון שלהם, כמובן. ולו פרסמו, ספק גדול אם ניתן היה לשחזר אותו באמצעים ביתיים. כך שאין לשתינו ברירה אלא להסיע את עצמנו לתחנת החלוקה הקרובה של הדסקיות, ואני מזמינה דבר אחד כזה בנסיון להבין, דרך הפה, ממה זה עשוי.

     

    עיני הבמבי מתמלאות עליצות ותוך דקות היא מצחקקת בחמדה, וגם אני: מאד לא טעים לי, אבל המוח שלי מזהה כמויות סוכר בלתי סבירות ומייצר אף הוא מין "היי" שכזה. כן, ילדים שמחים יש במקדונלדס. אם לא ידעתם למה, עכשיו אתם יודעים.

     

    הבמבי הקטנה אכלה גם את מה שאני השארתי על פני המגש. כרסמתי מקלון צהוב-בז' חיוור מעוצב לתפארת מפירה תעשייתי ממוחזר ומטוגן, ונדמה לי שגם בו הבחנתי בסוכר. גם בקטשופ יש, אולי גם בחרדל - כך שבעצם אנחנו אוכלים מין קינוח מפלצתי עם קצת בשר, ואת זה היא רוצה שאעשה לה, בדיוק כזה, במטבח הביתי.

     

    כשמבטיחים לילדים, אסור לאכזב. אחרת איך יגדלו ויחתמו על הסכמי שלום וגם יעמדו בהם? אנחנו שבות הביתה, מאושרות למדי: היא בגלל ארוחת גורמה מצויינת, ואני בגלל שסוף סוף אפגוש מברשת שיניים ומשחה אקסטרה-מנטולית להדחת הטעם.

     

    כשמבטיחים לילדים ואין לך מושג ירוק איך תעמדי בהבטחה, רצוי להצטייד בסבלנות ובמנוע חיפוש יעיל. הגוגל הטוב והמיטיב מציע מספר לא מבוטל של מתכונים לביג מק ביתי. תמורת אחד מהם, שמגיע בחבילה עם מתכון לעוגת הגבינה של שרה לי ועוד כמה תועבות מאבות המזון של המטבח האמריקני, מבקשים שאשלם להם עשרים דולר, כלומר, 19.95. מתכון אחר נשמע לי מטורף מדי. השלישי רוצה שאקנה פלטה חשמלית כזאת לצליית המבורגרים, הרביעי טוען בלהט שהוא מבוסס על "שיטת מקדונלדס העתיקה והמסורתית משנות השבעים", ובכולם כאחד אני לא מצליחה למצוא משהו שייראה קרוב לדבר האמיתי, כלומר הדבר המלאכותי לגמרי.

     

    הבמבית ניחנה בזכרון ארוך, וכשלדעתה הגיעה שעת ארוחת הערב - היא מסונכרנת עם הציפורים המצייצות לעת שקיעה - היא תובעת לדעת אם כבר למדתי איך עושים. באנחה כבדה אני מתנתקת מן המחשב והולכת למטבח, מקללת קצת את הלחמניות האווריריות האיומות האלה שהבאנו מן הסופרמרקט, ויוצאת לעבודה. לזכותה של האופרציה הזאת צריך לומר שהיא לא מסובכת, לא ארוכה ולא כוללת יותר מדי פאצ'קריי. בתום עשרים וחמש דקות יש לבמבית בדיוק מה שביקשה, כולל מילקשייק סמיך כזה, כולל קשית שהכינותי מראש. ונייר פרגמנט שהיא מוכנה לקבל במקום נייר שעווה. ומגש מפלסטיק. צלחת? מה פתאום צלחת. הילדונת רוצה חוויה אותנטית, וזה מה שהיא תקבל.

     

    אחרי שתיים-שלוש לעיסות מנומסות שלה אני מעזה לשאול איך יצא. לראשונה בחיי המטבח שלי, לראשונה מזה שלושים שנה של בישול, אני חשה כמי שעובר מבחן כניסה משונה מעולם האוכל לעולם מוצרי המזון. ואני בטוחה שנכשלתי, אבל היא מפתיעה אותי בחיוך גדול: "נגיד שפעם לא יהיה מקדונלדס?", היא שואלת רטורית.

     

    - "איך לא יהיה, מותק? תמיד פתוח".

     

    - "נגיד!"

     

    - "נגיד".

     

    - "אז אם פעם לא יהיה מקדונלדס, אז אני אבוא עם החברות שלי אליך ותעשי לנו כי זה יוצא לך ממש כמעט בדיוק?"

     

    הייתם צריכים לראות את מבע הגאווה שלי. ממש כמעט בדיוק (!). חיבקתי אותה, הרעפתי עליה נשיקות נרגשות, וכמעט שלא שמתי לב שהיא סחטה ממני הבטחה לנאגטס, מחר בצהריים. כן, עם הרוטב האדום המתוק הזה.

     

    אז שנצא לקניות לממש-כמעט-בדיוק-המבורגר של מקדונלדס, ל-4 ילדים רעבים:

     

    500 גרם בשר טחון. רגע – כאן צריך לדייק. אנחנו רוצים 350 גרם בשר צוואר ועוד 150 גרם שומן בקר. פחות מזה, לא ייצא אותנטי. ואנחנו נבקש מן הקצב לטחון לנו פעמיים, ממש עד חורמה, כי הבמבית לא אוהבת "גרגרים של בשר", כלומר - המבורגר נורמלי.

     

    חלבון מביצה אחת

     

    כף קמח

     

    מלח

     

    4 לחמניות המבורגר מן הסופר

     

    4 כפיות אבקת בצל

     

    4 כפיות מונוסודיום גלוטמט, כן כן, או כף אבקת מרק ושתי כפיות סוכר

     

    קטשופ של היינץ

     

    חרדל של האנט'ס

     

    קופסת מלפפונים משומרים בחומץ

     

    4 תפוחי אדמה אדומי קליפה, ארוכים כאלה

     

    שמן לטיגון עמוק

     

    ליטר גלידת וניל הכי פושטית שיש

     

    8 כפות שוקולית

     

    3/4 כוס חלב

     

    קשיות לשתיה, נייר פרגמנט, מגש פלסטיק אותנטי

     

    ועכשיו נשכח כל מה שאנחנו יודעים על מלאכת הצלייה נבונה, ונעבוד לפי עולם המושגים של הבמבית וגם ננסה שלא להגיב בשאט נפש. כך נעשה:

     

    ראשית, מחממים תנור ל-160 מעלות צלזיוס וחוצים את הלחמניות. שנית, מעבירים את תכולת מכל הגלידה, השוקולית והחלב לבלנדר, ומערבלים בחדווה. מעבירים לקערה או למשהו שיתאכסן בנוחות במקפיא עד שנשב לאכול.

     

    שלישית, קולפים את תפוחי האדמה וחותכים לפרוסות-אורך ואתן למקלונים דקיקים. מעבירים את המקלונים לאמבט של מי קרח, שם ינוחו חמש דקות. חותכים את המלפפונים לפיסות ממש דקיקות, ולא נחים לרגע: הגיע הזמן ללוש קציצות.

     

    רביעית, מערבבים בשר, קמח, תבלינים וחלבון טרוף, ומוסיפים לעיסה גם כף קטשופ. לשים באגרסיביות כאילו כל זה היה בצק סרבני, חמש דקות בדיוק. יוצרים 8 קציצות עגולות ושטוחות למדי, כמו אצל המקור. נטגן ארבע, ואם ירצו עוד - יקבלו עוד.

     

    חמישית - וכאן צריך לעבוד בזריזות: מחממים שמן לטיגון עמוק מצד אחד של הכיריים, מניחים מחבת טפלון גדולה בצד השני ומחממים אותה היטב, מברישים את הקציצות משני עבריהן במעט שמן לטיגון ומכניסים את הלחמניות לתנור.

     

    שישית, מוציאים את מקלוני הצ'יפס ממי הקרח, מייבשים היטב, ממש היטב, על גבי מליון מגבות נייר בערך, ומחליקים אותם בזהירות אל השמן הרותח. מרגע זה ואילך, אנא, אל תגעו בהם. כל ערבוב מפחית את הסיכוי לפריכות ראויה.

     

    שישית - מחליקים קציצות אל מחבת הטפלון. מטגנים דקה. הופכים. מטגנים דקה. הופכים. ככה, עד שלוש פעמים. מצד אחד זה יבטיח לנו צלייה נאותה, מצד שני - "שלא יהיה על זה קרום של שרוף", חלילה.

     

    שביעית - ניגשים למלאכת האסמבלאז'. מניחים יריעת נייר פרגמנט על משטח העבודה, עליה מחצית לחמניה שזופה קצת אבל עדיין רכרוכית, מורחים בחרדל, מניחים קציצה, מורחים קטשופ ומקשטים במלפפונים, מהדקים בחצי לחמניה, מקפלים נייר פרגמנט לאריזה יפה, מניחים על מגש פלסטיק - ולא שוכחים להוציא את הצ'יפס מסיר הטיגון לתוך מסננת, בדיוק כמו בהיכל המזון. מניחים גם אותם על יריעת נייר פרגמנט, פוסעים בצעדי ואלס אל המקפיא ומוציאים ממנו מילקשייק, מחלקים לכוסות גבוהות, מנגבים זיעה, משליכים סינר ומביטים באושר הצרוף שנשקף מפני הטף. לא שווה את הטרחה?

     

     

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים