חתונה בכפר
זוג אמריקני ממוצא איטלקי, או אולי בעצם - פולני, הפיק חתונת ענק יוקרתית ומוקפדת בטוסקנה. רק דבר אחד הם שכחו: ללמד את המקומיים נימוסי שולחן
אמנדה ומרקו עשו את כל הדרך מניו-יורק על מנת להתחתן בטוסקנה הקסומה. קרוב לשנה עסק הזוג הצעיר, בניצוחו של אבי הכלה, על המבצע הלוגיסטי רב הממדים. נסרקו וילות טוסקניות, נטעמו כל היינות המקומיים (בחישוב צנוע של שני בקבוקי יין לסועד, לא כולל פרוסקו וספומנטו), אפילו על צבע הפרחים ניתנה הסכמת כל הצדדים.
החתן המיועד, צאצא למשפחה מקומית, הוא בכלל שף במסעדה במנהטן - מה שהכניס לכוננות את כל הטבחים בסביבה. התפריט נבחר בקפידה ואורגן לוח זמנים מדוייק לעשרות האורחים שהגיעו לשבועיים של שיכרון חושים.
סדרה של ארוחות ערב רבות משתתפים אמריקנים הגבירה את הציפיות ליום החתונה. נראה כי דבר לא יפגום באווירת האופוריה. יום החתונה קרב ובא, וצי הרכבים על נהגיהם, שהועמד לרשות החוגגים, ביטל את הספק האחרון בדבר אפשרותם של המוזמנים לחגוג עד טיפת היין האחרונה.
אם להיות אובייקטיביים, הרי המבצע הסתיים בהצלחה: אמנדה ומרקו פסעו בשביל המוביל לקפלה מלווים בשיר שבחרו; הכומר אכן הצליח לסיים את המיסה ולהכריז על הזוג כנשוי לעולמי עד קתוליים; האמא של אמנדה הזילה דמעה, אבל האיפור לא נימחה; הטריו ביצע שלושה שירים נפוליטניים, שבחר בקפידה אבי הכלה; לא נפקד מקומו של ה'סמול טוק' באפריטיף, ואף גבוהת-עקבים לא החליקה בגרם המדרגות שהוביל את המוזמנים למעלה, לארוחת הערב.
באמת שהשתדלנו להפיק חתונה עשר. אלא מה? שכחנו מרכיב חשוב: הקניית נימוסי שולחן אמריקנים לאורחים הטוסקניים.
העיקר שיהיה שמח (עם פירורים)
האחרונים, מסתבר, אוכלים כמו שהם אוהבים, ולא משנה היכן הם נמצאים: בבית, בעבודה או בחתונה. העיקר שיהיה טעים, ובעיקר שמח. השמחה הזאת, מתברר, כוללת דציבלים שאוזן אמריקנית אינה מורגלת בה, ובעיקר – סצינת שולחן פרועה.
"יצחק, הפרורים" הייתה סבתא רחל טורחת סביב סבא בערב שבת, בעודו בוצע את החלה המתוקה. בגירסה האיטלקית מככב לחם לבן חצי-יבש, שבדרך כלל מוחזק תחת בית השחי של אחד הסועדים, נבצע ומחולק ביד רחבה. תוך שניות השולחן מכוסה פרורי לחם, שאינם מפריעים לאיש מהסועדים. אין צורך להזכיר כי נימוסי השולחן הטוסקניים כוללים הנחת מרפקים על השולחן, כך שפרורי הלחם נדבקים גם למרפקים, מה שעוזר לפזר את הכבודה גם על הריצפה.
נו אז מה? העיקר שיהיה שמח, שלא נתעסק בקטנות, ושהפסטה תלווה בגבעת פרמז'ן, בדיוק כמו בבית ובדיוק כמו שצריך להיות. פה לא תמצאו שלושה עלי בזיליקום מעוצבים בזוית של ארבעים וחמש מעלות לסטייק. הטוסקנים לא מחפשים עיצובים בצלחת. עיצובים זה יופי במילאנו, זה משתלב נפלא עם האמבטיות האיטלקיות בקטלוגים, אבל זה לא מתאים לצלחת שאיטלקי אוכל ממנה.
כאן מתרכזים בתכולת הצלחת ולא בדקורציה. אז קודם כל שיהיה לחם על השולחן בשביל הנשנושים בין האנטי-פסטי לריזוטו, ושהכוס אף פעם לא תהייה ריקה. היין נשפך על המפות? קצת כלור מחזיר להן את הברק הטיבעי, כאילו לא קרה כלום; ואם לא ירדו כתמי היין – אז מה? הם רק מזכירים את חגיגות העבר, ובוודאי שאינם מעיבים על החגיגה הנוכחית הבאה עלינו לטובה.
אלורה, תוך התעלמות גמורה משנה שלמה של הכנות ותכנונים, המקומיים האלה (שגרמו מבוכה הרבה לאביה של אמנדה) הותירו פוגרום קטן בוילה. פוגרומצ'יק. כזה שבעלי המקום בכלל לא נתנו דעתם עליו – הרי זו חתונה, לא? ואיך נדע שהיה שמח אם האורחים ישאירו את הסכין והמזלג צמודים, בזוית של 'השעה חמש' על הצלחת?
אם היה פולני, אביה של אמנדה וודאי היה מצקצק בלשונו. אבל הוא אמריקני שבחר להתנצל בפני אורחיו על המראות שנחשפו אליהם, בעודו מאמץ גישה אנתרופולוגית למראה הילידים החוגגים את נישואי בתו הבכורה ב'יבשת הישנה'.
