שמורת אלוני יצחק המופלאה

הנה סיפור ישן מאוד ששמעתי לפני שנים רבות, על זקן יפואי אחד שבילדותו עבר עם בני משפחתו לשכם. היו אלה ימי מלחמת העמים הגדולה, כפי שקראו אז למלחמת העולם הראשונה. משתמו ימי המלחמה והטורקים עזבו את הארץ, ותחתיהם באו האנגלים, חזרה המשפחה משכם ליפו. הסב, שבינתיים איבד את מאור עיניו, רכב על פרד, ונכדו, הוא הזקן מיפו, הוליכו במשעולי ההרים.

משהגיעו למישור השרון למרגלות טול כרם, השתופף הסב הסומא על גב הבהמה והוריד את ראשו. שאל הנכד לפשר ההתנהגות הזו והסבא השיב שהיות שהתעוור בימי שבתם בשכם, אין הוא יכול עוד להיזהר מפגיעתם של עצי היער במישור, ועל כן הוא רוכב שפוף כדי שלא ייפגע.

משהשיב הנכד כי אין עצים בכל הסביבה בין טול כרם ואם-ח'אלד (היא נתניה של היום), קל וחומר לא כאלה שעלולים להצליף בראש הזקן העיוור על בהמתו, התפלא הסבא מאוד וסיפר לנכדו שעד למלחמת העמים, היה המישור כולו יער גדול.

היער האגדי של השרון

היום, משאני עסוק בעצמי בהנחלת סיפורים כאלה לכל דיכפין, ברור לי שהיער האגדי של השרון היה אומנם יפה ומרשים, אבל הוא לא כיסה בצפיפות את כל השטח שבין בנימינה לרמת אביב, כפי שניסו להלעיטני. כך גם אגב בעניין הבצות המיתולוגיות של ראשית ההתיישבות.

בשרון הגדול והיפה, כמו גם למרגלות הכרמל ורמת מנשה, היו עד בוא היהודים לא רק בצות אלא גם כפרים, אדמות חקלאיות מעובדות, שדות מרעה, מיקשאות אבטיחים ו...יער.

המושג 'שרון' נגזר מ'שרנ', שהוא עץ, או יער באכדית. צלאח א-דין וריצ'רד לב הארי אכן נלחמו באזור עתיר עצים ליד הרצליה, והזקן היפואי מהסיפור בוודאי ראה בעיניו עצי אלון ואלה, חרוב ועוזרר וכיוצא באלה עצי חורש, אלא שהעצים שצמחו במישור לא היו סבוכים עד כדי ג'ונגל, אלא משהו שנקרא 'יער פארק', שדגם נאה שלו שמור היום בין חדרה למכמורת.

משפרצה המלחמה ההיא, והטורקים באו בין המצרים וכמעט שלא נותר בידיהם חומר דלק להסקת קטרי המלחמה, וחומר גלם לבניית האדנים לפסי הברזל של מסילת הרכבת שלהם, קמו וכרתו כמעט את כל עצי השרון, ואף שילחו את גרזיניהם ומשוריהם בעצי הפרי והבוסתנים של כפרי הארץ.

כך בא החורבן הגדול האחרון על יער השרון, ומשבאו אחר כך המוני היהודים לטעת את פרדסיהם במישור החוף, היה זה דין כרת לעצי היער הטבעי. אבל פה ושם נותרו בין כפר-סבא וחוף הכרמל כמה שרידים של קבוצות עצי אלון זקנים שמהם למדים על העבר, ואחת כזו, מופלאה בעיני מן האחרות, היא שמורת אלוני יצחק.

עצי אלון התבור הענקיים שם מצטופפים על פני 124 הדונם שהותירו להם אדוני האדמה. סבך של מטפסים ושיחים מלווה את הזקנים הנכבדים האלה ועושה את פינת היער הזו למתחם סגור מפני נודניקים.

נכון שרשות הטבע והגנים הציבה שם פעם צבאים, שיכרסמו את השיחים וישמרו בשיניהם על מעברים פתוחים ביער פו-הדוב הזה, אלא שלצבאים האלה התנכלו ציידים מסיבות של זדון וחקלאים מסיבות של "מה פתאום אתם יוצאים מן היער ואוכלים לי את הכרמים". וכך הצטופף והתעבה הסבך, והוא אומנם קשה למעבר אבל בשבילים המעטים שבו אפשר בכל זאת לנסות. מי שיתאפק עד לחורף יגיע אל יער שיש בו מרבדים של כלניות, סחלבים, רקפות ודבורניות (שגם הן סחלבים).

המבוא המקדים לשמורת הצל והקרירות הזו, שעכשיו גם מדיפה את כל ארומת תבליני הקיץ הים-תיכוני שלנו, הוא מסע קצר בדרכי העפר שבין פרדס-חנה/כרכור וגבעת-עדה, בין סכרים ותעלות שהם חלק ממערכת תפיסת המים הגדולה, 'מפעל נחלי מנשה', שבו לוכדים את מי הנחלים ברקן, משמרות, עדה ותנינים ומוליכים אותם אל חולות קיסריה, כדי שירוו שם את מי התהום המידלדלים שלנו.

התעלות והמאגרונים הקטנים ליד הסכרים הם בתי ועד לציפורי מים, ורצועות הירק על המים הן עבותות היופי של הקיץ בין הכרמים והשדות של בקעת הנדיב ויערות האלונים בשולי רמת מנשה.

איך מגיעים

בין הקיבוץ כפר גליקסון וכפר הנוער אלוני-יצחק, במפת הטיולים וסימון השבילים של הכרמל (מס' 4). עוד בסביבה: גבעת עדה - כפר מראשית ימי ההתיישבות, עוד של הברון. מעט מאוד נשאר מן המקור, אבל החיפוש אחרי חאן אלמראח, אתר ההתיישבות של גבעת עדה, עשוי להיות נחמד; קיסריה - עיר ואם ביהודה ואחר כך בפלשתינה. יש חוף רחצה חדש בעתיקות; זכרון יעקב - רחוב הראשונים. כבר אמרנו כמה פעמים.

טריוויה

המוסד אלוני יצחק נקרא על שמו של יצחק גרינבוים (1970-1879), שהיה ציוני דגול עוד בפולין וגם שר החינוך הראשון של ישראל.

כפר גליקסון השכן נקרא על שמו של ד"ר משה גליקסון, שהיה פילוסוף, סופר ועיתונאי מחונן. אחרי קריירה עיתונאית מפוארת ברוסיה הצארית, ואחר כך ברוסיה הקומוניסטית, עלה באוניה 'רוסלאן', שסימנה את ראשית העלייה השלישית, המשיך בארץ את עבודתו העיתונאית וגיבש, כעורך עיתון הארץ, את הקו הקלאסי של העיתון - כלי ביטוי של מפלגת/תנועת 'הציונים הכלליים', המעוז האידיאולוגי של הבורגנות הישראלית. זה שהארץ השתנה מאז והציונים הכלליים נבלעו מזמן בליכוד, זה לא באשמתו של גליקסון.

משה גליקסון נהרג בתאונת דרכים ב-1934, כשחזר מסיור של הקק"ל ביישובים היהודים החדשים בעמק בית-שאן.