פאסט פוד

זה טוב שיש לך מישהו עם חשבון הוצאות (כמעט) פתוח, שאפשר לנצל לארוחת צהריים מקרית פה או שם. האמת שזה בעיקר שם, כי ידידי הברון חייב לאכול צהריים קרוב למשרד, כך שלא יאחר לחזור חלילה ויוכל תמיד לארוז את שאריות הארוחה במפית ולרוץ לעבודה כשהפלאפון מצלצל.

השעה היתה קצת אחרי שתים וחצי כשהתישבנו לאכול במסעדה החביבה עליו, זאת שבה מכירים אותו ויודעים בדיוק מה להכין לו. בין שתים עשרה וחצי לשתים וחצי אי אפשר למצוא שם מקום פנוי לחכות בו לשולחן. המלצריות רצות כמו משוגעות והרעש איום, אבל בעשרים וחמישה לשלוש, התמונה משתנה לחלוטין. כשבאנו, החלל הגדול היה כמעט ריק. המלצריות, רובן שעונות אל הבר, נראו כולן מותשות, ומוציאי המנות שמאחור נראו כמו אחרי גמר תחרות ריצה אולימפית. היה שקט. יכולת לשמוע את זמזום מנוע מאורר התקרה ואת ליחשושי הזוג שישב בפינה הרחוקה; גבר מחויט בשנות החמישים שלו מלטף את ידה של בחורה צעירה בסנדלי עקב אופנתיים.

- "קיבלתי החלטה השבוע," הוא פתח ואמר בחגיגיות כשהתישבנו.

- "מזל טוב," אמרתי. "ממש החלטה? אתה רוצה לומר לי שלא סתם שירבטת משהו על נייר והעברת אותו למישהו אחר?"

צריך להבין שג' חושב שברמות הניהול הגבוהות שלו, המנהלים לא מקבלים החלטות. כמנהלים מודרניים, הם מתיעצים הרבה, ומבקשים עוד אינפורמציה, אבל דואגים שמישהו אחר יקבל את ההחלטה. ג' קרא פעם שמנהל טוב יודע למי לקרוא כדי שיעשה את העבודה שעל ביצועה החליט מישהו אחר.

- "מה? בעבודה?" הוא שאל, "לא, מה פתאום. חס וחלילה. עכשיו זה לא זמן להתחיל לקבל החלטות. הבורסה באי ודאות, הדולר לא יציב." הוא הניד בראשו והרהר בתוגה. "זמן לא טוב".

- "נו אז?"

- "החלטתי להתחיל לאכול לאט!" הוא התרווח אחורה בכסא, שלח רגליים קדימה וחייך. "תראה גם לאיזו שעה קבעתי איתך! אתה מופתע, הא? לזה לא ציפית ממני."

האמת שלא ציפיתי. ג' תמיד אוכל מהר. עשרים דקות, חצי שעה, והוא בחוץ. קשה היה לי לראות איך מי שתמיד העמיד במתח צוות שלם של מלצריות על הרגליים, יֵשֶב עכשיו ויאכל ארוחת צהריים בשעה.

- "זה לא בריא וזה משמין", הוא פתח. "אתה יודע שלמח שלך לוקח 20 דקות להחליט שאתה שבע? אתה יודע שחשוב מאוד ללעוס כדי לפרק את הסוכרים בפה? זה נורא. אנחנו אוכלים מהר מדי ומשמינים."

- "פגשת מישהי חדשה, הא?" שאלתי.

- "היא דיאטנית!" עיניו נצצו.

הוא לא "אשם". אני לא ידע מי אשם. אולי זה קצב החיים שלנו, אולי סוג האוכל שאנחנו אוכלים, אבל הדיאטנית שלו צודקת. זה שעברנו לאכול מהר לא מיטיב איתנו.

כשאנחנו צעירים, ההורים שלנו מאיצים בנו שנגמור הכל, דוחפים לפינו כפיות עמוסות בכל טוב בקצב של שתים לכל ביס, וכדי להוריד את האוכל, מציעים לנו לשתות במקום ללעוס. כשאנחנו מתבגרים, אנחנו ממהרים לגמור את ארוחת הערב של יום שישי, כי כל הבנות של השכונה מחכות למטה, ומי שיגיע ראשון יתפוס את הכי שווה. אחר כך, בצבא, מוגדרות לנו בפקודות מטכ"ל שבע דקות לארוחת בוקר, 20 לארוחת צהריים ושבע לארוחת ערב. בתור סטודנטים אנחנו מוכנים בכל עת להרביץ אל תוך הלילה ארוחות שחיתות במנזה או בקפיטריה של בנין שרת, וויז או בריטניה, אבל הריח דוחק-מאיץ בנו לצאת משם, ויפה כל דקה אחת קודם.

ובתור הורים? למי יש זמן לחכות שהבן יקיר לי אפרים יגמור ללעוס את הכל כשמחכים לו עם הכפית ביד מול הפה? אתם רואים למה אני מכוון, לאיזה vicious circle אנחנו מכניסים את עצמנו?

קינדערלך, זה לא טוב. מילא כל הפחמימות שלא מפורקות, וה- 20 דקות שלוקח למח להגיע, אבל הטעם. מה יהא על הטעם?

מי שיושב לאכול ולא לוקח את הזמן שלו (ואם לג' יש, אז יש גם לכם), מפספס. נכון, אי אפשר יהיה לעולם להגיע לכל הטעמים המשובחים של השווארמה, או לדקויות הטמונות בשניצל ובפירה של מסעדת הפועלים הקרובה, אבל חשוב לפחות לנסות. צריך ללעוס רק כמה פעמים נוספות ולהניח את המזלג בין לבין. אפשר להעביר מהקערה כל פעם מעט אל הצלחת האישית, לחייך לבן שיחך ולהחליף חוויות על אתמול, או על הבוס, או על הזוג בפינה.

ואתם יודעים מה הדבר הגרוע ביותר שקרה לנו? הרע ביותר זה האוכל בשליחויות. זה שמגיע ישר למשרד ונאכל בקיוביקל, מתוך מגשית, בכלי פלסטיק חד פעמיים. אנחנו אוכלים מול המחשב ונזהרים לא ללכלך את המקלדת, אבל לא חושבים על עצמנו. המסעדות מתאמצות ולאוכל שלהן יכול להיות טעם נפלא, אבל לעולם לא תגיעו אליו. זה אולי בגלל הפלסטיק, או האלומיניום, אבל זה גם בגלל שאי אפשר לחוש בטעם כשטורפים. המקסימום שאפשר אז לאמר הוא אם האוכל חריף, או מלוח, או אם יש לו טעם של נפט, אבל איך אפשר להרגיש בטעם של קורט אגוז מוסקט בבשמל בלי ללעוס? אי אפשר.

אם אין לכם זמן והחלטתם שאתם אוכלים מהר, לכו תאכלו סלט או שיפוד פרגיות. אוכל הוא חוויה, והוא חייב לבוא עם כל מה שמסביב: הריחות, הצבעים, התאורה. לא רק בשביל להוריד את הכרס, אלא גם בשביל הנפש שלנו, אנחנו חייבים ללמוד שוב לקחת את הזמן כדי לספוג הכל ביחד. יקח עוד חמש דקות, לא נורא.

חומרים: 

1 כוס חלב

1 כפית קמח

1 כפית מלח

1/4 כפית אבקת צ'ילי

1/4 כפית ציפורן

1/4 כפית כורכום

1 בצל גדול

200 גרם גבינת טל העמק מגוררת

הכנה:

1. מחממים תנור ל- 180 מעלות צלזיוס.

2. במעבד מזון, מעבדים למחית את הבצל עם יתר המרכיבים מלבד תפוחי האדמה והגבינה. מוסיפים את תפוחי האדמה ואת הגבינה ומערבבים היטב.

3. אופים בתבנית מרובעת של 20 ס"מ במשך כשעה עד שעה ורבע, עד שזהוב ומוכן.

גזר עם רצועות בקר (Mohren Mit Geschnetzeltern)

השילוב של גזר ובקר מצוי בהרבה מהמטבחים הארופיים: גרמניה, אנגליה וצרפת. לעיתים מוסיפים עגבניות לתבשיל ולעיתים הבשר מאודה ולא מטוגן (נחשו באיזה מטבח). בכל מקרה, הבישול פשוט אך מצריך זריזות מסוימת כדי לא ליבש את הבשר.

חומרים (ל-4 אנשים):

1/2 כוס סודה (המשקה, לא האבקה)

כוס יין לבן

כפית מלח

1/2 כפית סוכר

1/2 ק"ג בשר בקר – סינטה

כפותיים שמן לטיגון

2 בצלים קטנים, קצוצים

1/4 כפית פלפל לבן גרוס

סלסלה קטנה של פטריות, מנוקות, ללא הרגל ופרוסות

חופן צלפים – שטופים וקצוצים גס

כף שמיר קצוץ

1/2 כוס שמנת מתוקה

פטרוזיליה קצוצה לקישוט

הכנה:

1. קולפים ופורסים את הגזרים לפרוסות דקות.

2. בסיר מתאים, עד שיתרככו, מכסים ומבשלים ברתיחה עדינה את הגזרים בסודה, ביין, ב- 1/2 כפית מלח ובסוכר.

3. בינתיים פורסים את הבשר לפרוסות דקות מאוד (בניצב לכיוון הסיבים).

4. מחממים את השמן ומאדים בו את הבצל ואת פרוסות הפטריות. מוסיפים את פרוסות הבשר אל הבצל ומבשלים כחמש דקות, תוך ערבוב. מוסיפים את השמיר ואת חופן הצלפים ומערבבים מעט. ממליחים ומפלפלים בשארית המלח ובפלפל.

5. מוסיפים את הגזר והרוטב שלו אל הבשר, מערבבים ומוסיפים את השמנת. מחממים בלי להרתיח. מקשטים בפטרוזיליה. בתאבון.