סן-רמו בתל-אביב

כשעמדתי לנסוע לרומא לפני חצי שנה, כדי לראיין את יו גרנט וסנדרה בולוק, פניתי לג'ורגיו, בעלי "פסטה מיה", המסעדה האיטלקית המתמחה במאכלי רומא ונמצאת במרחק השלכת רביולי מדירתי במרכז תל אביב, כדי לבקש ממנו המלצות על מוסדות זלילה בבירה האיטלקית. ג'ורג'יו המליץ במיוחד על אחת קטנה, עממית ומשפחתית, בה מגישים תפריט אחיד לכל באי המסעדה. ואכן, כשנחתתי ברומא חיפשתי את המזללה המומלצת.

בליל סופה כיתתי את רגלי בסמטאות הרטובות, טעיתי והתבלבלתי, ובסופו של דבר, בדרך נס, איתרתי את הכתובת הנכונה. חשבתי שהנה הגעתי לארץ המובטחת, אבל לצערי הארוחה התגלתה כאכזבה, חוץ מהבלחה מוצלחת אחת או שתיים. כששבתי לתל אביב סרתי לג'ורג'יו והחמאתי לו שהוא מבשל הרבה יותר טוב מאותה מסעדה אותנטית. ואכן, ב"פסטה מיה" - אי של יציבות ושפיות בחיינו אחוזי התזזית, הפלצנות והטירוף, קשה ליפול נפילה מהדהדת. בשבע השנים שאני סועד שם, יצא לי להתבאס רק לעיתים רחוקות.

לכן, כשהתבשרתי שג'ורג'יו ומאיה סופינו הנהיגו עסקית בסניף המסעדה שברחוב ווילסון, אצתי לחקור את צפונותיה. מה גם שמדובר במפנה היסטורי: עד כה, הזוג לא טרח לכונן ארוחה עסקית. הרי במילא התמחור שלהם תמיד שפוי, והם לא מאלה שחורכים לקליינטים את הכיס. אבל גם הם נכנעו לצורך לפתות את הלקוחות (שאולי בימות החמה והשרב מתקשים להגיר פסטות עתירות קלוריות ורוטבי שמנת מתישים), וחנכו תפריט צהריים חדש תחת השם "הקיציות". שלב נוסף באבולוציה של המקום, שהתחיל כחנות קטנה לממכר פסטה טרייה (שהנפיקה יצירות מופת עם שמות היסטריים כמו "חונק כמרים") ולא מפסיק להתחדש ולהתגוון.

התחמשתי בידידתי ש.ר, שבחגי ישראל נוהגת לכבד אותי במטעמים הנפלאים של אביה יוצא סוריה. בתמורה אני גורר אותה לכל מיני מקומות אתניים ועממיים, אבל היא קצה בהם - והחלה לפנטז על סושי. הסברתי לה שהי תיאלץ להסתפק הפעם באיטלקית, והיא נעתרה, למרות שהרופא מדקר הסיני שלה אסר עליה לצרוך חלב, קמח לבן וסוכר.

וכך התייצבנו שנינו, הנמנים עם מזל בתולה שידועים בביקורתיות היתר שלו, בקייצית של "פסטה מיה". התפריט כולל 3 מסלולי מחירים: 49 שקל, 59 שקל ו-69 שקל, וכל שלוש הארוחות כוללות מנה ראשונה, עיקרית (פסטה טרייה ברוטב), ג'בטינה טרייה-חמה ושווה, שתייה קלה או חמה וכוס יין (פלאם קלאסיקו-מרלו איטלקי שהיה חמצמץ וכבד מדי). ההבדל בין המחירים נובע מסוגי הרטבים השונים (שחלקם משתנה מדי יום). אם תחשקו ברביולי או בניוקי המשובחים, תיאלצו להוסיף תשעה שקלים.

במנות הראשונות עליכם לבחור אחת מתוך ארבע. לטעמי, הכי כדאי ללכת על הארנצ'יני - כדוכי ריזוטו מטוגנים, מהממים וחושניים, ברוטב עגבניות נהדר ופיקנטי. סלט הגינה היה רענן (חסה, רוקט, עגבניות שרי, זיתים שחורים) וסביר, והאנטי-פסטינו היה גירסה צנועה יותר מהמנה המקובלת והמפוארת של האנטי-פסטי, וגם פחות מפעימה: בטטות וכרובית חביבות, חציל קלוי לא רע וצנון בלימון. מאחר שאני לא מסוגל להכניס לפי עגבניות חיות (סוג של סטייה), ולא מבין מה פשר הרעש הגדול סביב גבינת המוצרלה (שטעמה מזכיר לי סוליות מכובסות) המשמימה, לא יכולתי לדגום את המיני-קפרזה. ש.ר העירה שהעגבניות היו אמנם קצת מנומנמות, אבל כשמשלבים את המוצרלה עם העגבניות והבזיליקום בביס אחד, התוצאה נהדרת.

בעיקריות התנסינו במספר מנות: פסטה בומבטי עם פטריות שמפיניון (נמנה עם ארוחת ה-59) - שילוב הפסטה עם טעמי העגבניות, האורגנו והפטריות היה מושלם; ניוקי ברוטב עגבניות ופלפלים (מארוחת ה-49) - קלאסיקה שלא נס ליחה; והמנה הכי מוצלחת - פסטה בצורת שרימפסונים ברוטב אובריאקונה (מארוחת ה-69 שקל) - חזה אווז, עגבניות, ברנדי ושמנת - שופע נוכחות ועז טעם. לעומת זאת, המדור התאכזב במקצת מהרדיאטורים ברוטב בולוניזה (עגבניות ובשר) שנמנה עם ארוחת ה-59 שקל, שהיה יבש מדי ונוטל לחלוחית וריגוש. מהיכרות אישית קודמת אני יכול להמליץ לכם על אליו-אוליו שמפיניון וכרישה, ופסטה אל-בורו (עגל חלב וטימין).

למרות שהתעלמנו מהוראות הרופאים שלנו, וצרכנו קלוריות ופחמימות הרבה מעבר למותר, המשכנו במסע הבליסה, חרגנו מהעסקית ונחתנו על שני קינוחים מקסימים: מוס שוקולד עשיר עם קצפת ושבבי שוקולד, וטירמיסו שעשוי בדיוק כמו שצריך. וכך, בעודנו מתחפרים בערימות המתוק ונמסים לצלילי שירי פסטיבל סן-רמו (שאותם אני הכי אוהב בעולם) שהתנגנו ברקע, ריחפנו מעונג וחשנו בדיוק כמו פירוש שמו של הטירמיסו: "תרים אותי".

"פסטה מיה", ווילסון 10, תל אביב (פינת רח' לינקולן 5), טל': 03-5610189

מחיר העסקית: 69, 59, 49 שקל.

מטבח: איטלקי.

אם חורגים מהדיל: קינוחים מלבבים ושווים.

שעות עסקית: א'-ה', 12:00-18:00.

חנייה: ברחובות ובמגרשי חנייה (בתשלום) הסמוכים.

ציון: 8.5 (בסולם מסעות איטלקיות עבריות נבחרות).