האשרם של אושו: הקמפוס למדעי האושר
חשבון הנפש השנתי של טלי חרותי-סובר שלח אותה לחשוב קצת בפונה שבהודו. היא סיפרה את סודותיה לאוסטרלי שהכירה עשר דקות, גילתה שבני האדם הם דווקא עם לא רע ושאפשר להירגע גם עם פיצה
ואז הוא מגיע. היומולדת.
בין הפרחים-לעבודה והברכות בשגיאות כתיב מהילדים מתחיל לנקר לי בראש אותו קול קטן ומוכר. "שנה שלמה עברה" הוא אומר, "עוד אחת חלקי שמונים מאחורייך, ו-תגידי, את מרוצה???"
כמה שאני שונאת אותו את הקול הזה, קולו של יום הכיפורים הפרטי שלי.
אין ברירה. צריך לנשום עמוק, להסתכל לעצמי בעיניים ולפצוח בחשבון נפש אמיתי ונוקב. הכל עולה שם: הבית, העבודה, החברים, חשבון הבנק. כל השאיפות, כל היעדים, כל ההישגים, כל הכישלונות. וזה קשה, כל כך קשה.
הפעם, כך חשבתי לעצמי בהתקרב המועד, הפעם אני רוצה את זה אחרת. משהו שיאפשר חשיבה עמוקה ומייסרת בתנאים נוחים במיוחד. אז נסעתי להודו.
לא לחודשיים, לא לטיול תרמילים וגם לא כדי להסתלבט על החוף בגואה, כשהטראנס מכה ברקותי. עזבו אותי מהשטויות האלה. אני כבר גדולה, יש לי כסף ובאתי לחשוב. בהמלצתו של חבר יקר, אפסנתי את הילדים אצל אבא, ליקטתי עשרה ימי חופש, ונסעתי לפונה.
באחד מרובעי העיר הענקית הזו, בתוך פארק יפהפה , שוכן האשרם של אושו.
כולנו באותו צד
דמיינו לעצמכם קמפוס אוניברסיטאי, חלקו תחת כיפת השמיים, חלקו מבני ענק דמויי פירמידה, טובל בצמחייה טרופית ירוקה. נקי – נקי, שקט – שקט, מלא פינות חמד נסתרות וברבורים. רחש מים מפכים נשמע כל הזמן ברקע.
המון קורסים יש בקמפוס הזה. משש בבוקר ועד חצות יכול המבקר להשתתף בכל אחד מהם, או שלא. כל סוגי המדיטציות, סדנאות שונות, הרצאות וטיפולי גוף . לכולם מכנה משותף : עיסוק אינטנסיבי בחיים, בהרגעת הנפש הסוערת, בדרך המאוד אישית אל האושר.
המון אנשים היו שם באשרם, מכל העולם כולו. טווח הגילאים היה מפתיע. מצעירים בתחילת שנות העשרים ועד סבים וסבתות. כולם אנשים חושבים. כאלה שלא מקבלים את המסלול כמובן מאליו, שעוצרים מידי פעם, מתבוננים, מתקנים והולכים הלאה. היו שבאו לדבר, היו שבאו לשתוק. היו שבאו לעשות כיף, וכאלה שחיפשו תהליך פנימי עמוק שיעשה את השינוי.
נורא מהר מרגישים בבית. אולי בגלל שהמקום קטן, אולי בגלל שהאווירה מעודדת פתיחות מקסימלית. אולי בגלל שמדברים שם המון על אהבה לעצמך, לקרוביך, לעולם. כולם לובשים אדום, כל פגישה בין שני אנשים מלווה בחיבוק דובי ארוך וחם, מחיצות נופלות כאילו לא היו שם מעולם. זה אחד מאותם מקומות בו תמצא את עצמך מספר את סודותיך הכמוסים לאוסטרלי שפגשת לפני עשר דקות, על לאנץ' צמחוני מצוין. באנגלית הסודות האלה נשמעים אחרת לגמרי.
די מהר אתה משתכנע שבני אדם הם דווקא עם לא רע, ששנאה עצמית לא ממש תורמת, שכולנו באותו צד. ונעים. נעים נורא. אחרי כמה ימי מדיטציה מתחילים להרגיש שלווה שזורמת בעורקים. השרירים המתוחים מתרפים תחת ידי אין-סוף המעסים החיים מסביב לאשרם ותמורת סכומים מצחיקים ישמחו לטפל בגופך הדואב.
איפה הם ואיפה ריח הקארי?
נמאס טיפה מהרוחניות המתפרצת? אפשר ללכת לבריכה, לשחק כדורסל, לקחת סדנת ציור, להתחרדן בשמש. אפשר לצאת לקניות, ללכת לסרט, לאכול אוכל הודי מצוין (או איטלקי, או סיני. רק פלאפל עוד אין שם).
אם תרצו יקראו לכם בקלפים, בתווי הפנים, בציפורניים. יבחנו את צבעה של האאורה, יסתכלו לכם בכוכבים. קורסים בפנג שוי, אירוטיקה מזרחית, ארומתרפיה, בישול מקומי. הכל יש שם במקום הזה, הכל אפשרי, ובמושגים שלנו – הכל גם נורא זול. כל חופשה קצרצרה בלונדון, במסעדות של פריז או במוזיאונים של ניו יורק היו עולים כל כך הרבה יותר. ואיפה הם ואיפה הרוח?!
איפה עדרי התאו המשכשכים בנהר שנשקף מחלון חדרי המדהים? איפה ריחות הקטורת והקארי? איפה הלגיטימציה המוחלטת לחשוב רגע על עצמך?
מסע היומולדת הפרטי שלי הוכתר בהצלחה. בעשרה ימים קצרים עשיתי סדר בחיים שלי והגעתי לכמה החלטות קריטיות. החלטות שלא יכולתי לקבל בתוך הכאוס השגרתי. כבונוס הרווחתי כמה חברים חדשים, המון מסג'ים, וטעימה טעימה מתרבות אחרת.
רדו מקלאב מד השנה, עזבו את הסקי. סעו לפונה, חברים. תנו לעצמכם, לגופכם, לנפשכם, את המתנה הזו. ביומולדת הבא שלי גם אני אהיה שם.
