ערב ראש השנה, בטוקיו

אני נוסעת במכונית החבוטה, עקב סמטאותיה הצרות מדי של טוקיו, עוברת ברחובות ההומים ומנסה להיזכר איך זה שם, בארץ, בערב חג, יום יומיים לפני, עם הפקקים, והחום, והעצבים, והצפירות של המכוניות, והקללות. ועם המרכולים שפתוחים 24 שעות ביממה, ומזמינים במיוחד כמה וכמה טונות של יין, ודגים, וקרפיון טחון, ושאר ירקות.

כאן, לעומת זאת, הכבישים פנויים להפליא, המרכולים לא עמוסים במיוחד ואני כמעט מתגעעת לצעקות: "גברת מי נתן לך רשיון?" וגם "גברת, את לא רואה שיש כאן תור?".

המלוכסנים מחייכים אלי בנימוס כשאני מחפשת האצ'ימיצו (דבש) ותפוחים שעולים כל אחד כמו ארגז שלם בארץ. טוב שיש "חלות", אני מציינת לעצמי ומעמיסה את התשובה המקומית לחלה פרוסה, דווקא די דומה.

קרפיונים שוחים, בנות ישראל כשרות

בערבי חגים הגעגועים למולדת גואים, והתפריט הופך להיות מסורתי במיוחד, מה שמחייב הערכות לא פשוטה בכלל. אם חשקה נפשנו, למשל, בגפילטע פיש צריך לעשות הזמנה מיוחדת של קרפיון (קוי פיש ביפנית) מצקיג'י (שוק הדגים של טוקיו) אצל מוכר הדגים השכונתי.

ורד, חברתי שהתנדבה למשימה הזו באחד החגים, זכתה לחוויה בלתי נשכחת כאשר באה לקחת את ההזמנה לשני דגי קרפיון. המועמדים לגפילטע הגיעו ונמסרו לה כשהם שוחים בעליזות בתוך שקית נילון מלאה מים. הטבחית המבועתת ניסתה להסביר למוכר המבולבל, בתנועות פנטומימה, שהוא צריך למכור לה את הדגים במצב צבירה שונה. אחרי כמה תנועות ריקוד בנוסח אינדיאני, נפל האסימון והדגים יצאו למקצה שיפורים מאחורי הדלפק - וחזרו - הפעם בשקית ללא נוזלים.

חזרת וסלק לטובת החריין האלמותי אפשר למצוא כאן רק במרכולים המערביים הנדירים, ומחירם נשקל בזהב. ומה עם דגים מרוקאיים? אותו דבר לגבי כוסברה ושאר עשבי תיבול כמו נענע מרווה וכו'.

אבל, מי יעז לעמוד בינינו - בנות ישראל החסודות והכשרות בטוקיו לבין האוכל האהוב מהבית? אנחנו לא מתעצלות ופוצחות בסיבוב מרשים הכולל את המרכולים בכל קצוות טוקיו על מנת להגיע לסל המוצרים הנכסף שבכל מיני מרקט מדרגה ז' בארץ ניתן למצוא בשפע. כמובן שלא נדלג על המינימרקט המאולתר של הקהילה היהודית או של בית חב"ד. בשביל להשיג מיץ ענבים, או מצות בפסח נשלם מחירים שלא ייבישו שום סופר יפני יקר ויוקרתי, מחירים מופקעים בהשוואה לארץ, אבל כבר סיכמנו את עניין הנחישות - אז המחיר בוודאי לא יפריד בינינו לבין התירוש המיתולוגי.

אז איך חוגגים את חגי ישראל בעיר שבה הכל מתחיל בצד שמאל?

כן, זה הצד שבו נוהגים ביפן. כידוע-משפחה אין, לכן החברים הופכים להיות "משפחה אלטרנטיבית". אנחנו מקפידים לחגוג ביחד את כל חגי ומועדי ישראל על הגדולים והקטנים שבהם: לרבות פורים, ט"ו בשבט וחנוכה, וגם הציניקנים הגדולים שבינינו מדליקים נרות כסדרם בכל ערב מערבי החג. בשלושת השנים שאני בטוקיו הדלקתי נרות חנוכה יותר מאשר בכל ימי חיי.

והבישולים - בהתאם

בחנוכה נלבב לביבות מכל מה שזז: החל בלטקעס המפורסמות (מתפוחי אדמה וגם בטטות) המשך בקישואים (אם מוצאים כאלו שלא עולים עשרה שקלים הקישוא) וכלה בתירס האהובות במיוחד על הדרדסים. בט"ו בשבט נמלא פירות יבשים כהלכתם ונקשט את השולחן עם ענפי סאקורה (פריחת הדובדבן). בפורים צריך לאפות אוזני המן תקניות ואוי למי שתתעצל ולא תפשיל שרוולים ותכין אותם.

 וכשחסר מתכון אותנטי, פונים לפורום האוכל של ynet, ומקבלים מתכון חי, נושם ועסיסי מ"זושי", "ספיר", "יעל מוינה", או "האמא של הבשלניות" ושאר מומחי הפורום. תודה לאל שהוא קיים.

ואיך נביא אור לגויים?

אם עברייה מחוייבת לבשר את בשורת חגי ישראל לקהילה הבינלאומית: וכך אני מוצאת את עצמי מרצה במרץ מדי חג על תפוח בדבש, המן הרשע או יציאת מצריים בפני חבורה של 30 ילדים מנומסים, בלונדינים מלוכסנים וצבעוניים, ממש כמו בפרסומות של בנטון, השותים בצמא את דברי ומחכים בסבלנות של בית ספר בינלאומי לסופגנייה / אוזן המן / מצה - בהתאם לחג.

מדי פעם יצטרפו אלינו לשולחן יפנים שמבקשים לראות את מנהגי החג שלנו ונהנים, כמובן, מהמטעמים.  פעם אחת חגגנו את ליל הסדר עם משפחה יהודית אמריקנית שהתמחתה בקיצור תהליכים: הם הביאו איתם הגדה מקוצרת באנגלית - וכך תוך עשר דקות הגענו בשמחה רבה ל"שולחן ערוך". לעומת זאת, כשאנחנו בפורום של ישראלים בלבד, אנחנו מקפידים על כל מצווה, קלה כחמורה, וקוראים לראשונה את החלק השני של ההגדה גם אחרי הסביאה הגדולה של הפסח. גם את הברכות של ראש השנה הכרתי לבושתי בראשונה בטוקיו.

וכך כל עדה מביאה את מאכליה ומנהגיה לשולחן החג הענקי שאנחנו פותחים - בכל פעם אצל משפחה אחרת. מסתבר שבמקרה הזה רחוק מהעיין מקרב את הלב. לפעמים אנחנו ממשיכים ואחרי חד גדיא של הפסח עוברים לשירה בציבור, מתלבטים אם זה לא חילול הקודש, ולאור "המצב" לשיר את "שיר לשלום", אבל כשמתחילים כבר אי אפשר להפסיק והציניקנים - מחכים בסבלנות להזדמנות אחרת.

הערך המוסף העיקרי בחגיגות החברתיות האלו הוא שאין משפוחה, אין דודות ואין את כל השטיקים המשפחתיים - פשוט חגיגה נטו.

כל בעלת בית מביאה איתה את סיריה וכך נוצרת חגיגה קולינרית כאשר כל אחת עושה את מה שהיא מתמחה בו - ממיטב המטבח עליו גדלה. אבל בכל זאת אי אפשר בלי מנה אחת יפנית על-מנת שלא נשכח חלילה איפה אנחנו נמצאים ועם הסלמון המופלא שניתן למצוא כאן (הוא מגיע בעיקר מהוקאידו, האי הצפוני של יפן) נכין מנה אלגנטית וטעימה: סלמון עטוף ומאודה בתנור (Sake no Mushiyaki). אפשר להכין כמנות אישיות, ואפשר כמנה מרכזית אחת גדולה. את המתכון קיבלתי מגברת קיוקו הטורי.

חומרים ל-6 אנשים:

1 - 1.200 ק"ג פילה סלמון  

4 סלסלות של פטריות שיטאקה ו / או פטריות יפניות אחרות,  נקיות וחתוכות לגודל נגיסה (אפשר להשתמש גם בפטריות שמפיניון)

6 כפות חמאה (לא חובה, אבל מאוד מומלץ)

עשבי תיבול (לפי הטעם)

ביפן מיצובה (עשב תיבול נפוץ), בישראל כוסברה או פטרוזיליה

למשרה לדג:

4 כפות רוטב סויה יפני

2 כפות מירין

להגשה:

מיץ לימון סחוט טרי לפי הטעם

הכנה: 

1. משרים את הסלמון במשרה למשך 20 דקות.

2. קוצצים את הכוסברה למקטעים של 3 ס"מ.

3. אם מכינים מנות אישיות: מחלקים את הסלמון לשש מנות קטנות ומניחים על פיסות נייר כסף משומנות מעט - שיכילו את הדג והירקות בניחותא. אם לא, מניחים את הפילה השלם על יריעה גדולה של נייר כסף משומן.

4. מניחים מעל הדג את הפטריות, מעל את עשבי התיבול ובסוף את החמאה. סוגרים היטב את נייר הכסף.

5. אופים בתנור שחומם לטמפרטורה של 200 מעלות צלזיוס במשך 15-20 דקות, או עד שהדג מוכן. זהירות לא לאפות יותר מדי -לסלמון יש נטייה להתייבש. מגישים מיד, עם אורז לבן, ויוצקים על הדג מיץ לימון לפי הטעם.

איטאדאקימאס! והכי חשוב - שתהיה שנה טובה: שין נן איקימאשטה אומאדאטו גוזאימאסו!