מה אוכלים בריוקאן?

אחרי טבילה באונסן (מרחצאות חמים) ולפני שהולכים לישון (על מחצלות הטאטמי במלון הדרכים) צריך לאכול: בלי חלוקה למנות, בשילוב מזרח ומערב

איריס ז'ורלט, טוקיו פורסם: 01.10.03, 16:01

כששואלים אותי באיזה עונה הכי מומלץ לבקר ביפן, אני ישר אני חוטפת התקף של דיסוננס קוגניטיבי. הצורך לבחור בין האביב והסאקורה (פריחת הדובדבן) המדהימה לבין הסתיו היפני הנחשב לאחד היפים בעולם מלחיץ אותי מאוד.

בתור תשובה, אני בדרך כלל מחזירה את הכדור לשואל. אני מפחידה אותו עם הטמפרטורה הנמוכה בסתיו (כ-13 מעלות) ועם הגשמים העזים שנוטים לקצר את ימיה הספורים ממילא של הסאקורה המפורסמת - שיחליט בעצמו. מה? שאני אקח על עצמי כזו אחריות כבדה? מה, השתגעתי?

הסתיו הגיע לכאן עם תחילת אוקטובר, בצייתנות ודייקנות יפנית אופיינית. אין דבר מתאים יותר לסתיו מאשר לנסוע לאזור חמשת האגמים הקרובים לפוג'י - ההר שהוא גם אייקון לאומי.

פוג'י סאן

הקשר העמוק של היפנים עם הפוג'י מזכיר סגידה לאל קדום, לכוכב רוק או קולנוע. היפנים קוראים לו פוג'י סאן (מר פוג'י) והוא מהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות והאומנויות היפניות מזה דורות. בציור מקפידים על שחזור הפרופיל המדוייק: המורדות הימניים שלו קצת פחות תלולים, וכך הם יעצבו אותו בציור וגם בבישול - כשהם עורמים סלט או ירקות מבושלים ומסדרים אותם על גבי צלחת שטוחה בצורה שמזכירה את הפסגה הנערצת.

כשהיפנים נוסעים בשינקאנסן - הרכבת הסופר מהירה שלהם - הכרוז קורא בחגיגיות: "פוג'י סאן", כשהרכבת תחלוף בסערה במקום שממנו ניתן לחזות בהר שנראה לגמרי אחרת בכל עונה מעונות השנה. הנוסעים השקועים באכילת האובנטו (ארוחה בקופסא) יניחו לרגע את המקלות ויתמתחו, אלו הישנים יפתחו עיין תורנית כמו לפי פקודה, יסתכלו בתשומת לב על הפסגה הניבטת מבעד לחלון הרכבת ויחזרו מיד לשנת הישרים שלהם, ששום דבר לא יכול להפריע לה.

היפנים גם יטפסו על ההר הנערץ במשך כל הלילה ועד עלות השחר, החל מהתחנה החמישית המפורסמת, ועד הפסגה בעונה היחידה המאפשרת זאת - הקיץ, בשל הקור העז השורר בפסגה בכל עונות השנה, באדיקות שמזכירה את זו של המוסלמים העולים לרגל למכה. יש האומרים שאם ליפני היתה אפשרות לבקר במקום אחד לפני מותו הוא היה בוחר בהר פוג'י כמשאלה אחרונה.

עירום באונסן

את הריוקאן - מלון הדרכים - לחופשה הסתוית שלנו, מצאנו בשיטה יפנית נפוצה: באינטרנט. כמעט לכל ריוקאן יש אתר, כך אפשר לבחור בקלות את זה המתאים לטעם ולכיס: פשוט ובסיסי עם אונסן (מרחצאות חמים) ציבורי, או מפואר הכולל אונסן פרטי בתוך החדר.

מינצ'וקו הוא ריוקאן המתפקד כעסק משפחתי, והוא המועדף עלינו. כאן כל חברי המשפחה מככבים בסגל הניהולי: האבא משמש בקבלה וגם כמלצר בחדר האוכל; אמא במטבח על הבישולים וגם זבנית בחנות המלון; והילדים במחלקת האחזקה.

לריוקאן הגענו בשעת ערב מאוחרת. הבת הצעירה קיבלה את פנינו בקימונו מסורתי. אחרי סקירה מהירה של החדר אנחנו מוכנים לטבילה המשפחתית באונסן, ותוך כדי כניסה דרך הוילון השמור לנשים בלבד אני נזכרת בפעם הראשונה שלי במעינות החמים יחד עם סטייסי - יפנית שהיא דור שלישי באמריקה.

עמדנו מול מתקני הלונה פארק במחוז איזו, ואיכשהו האונסן נראה לי הכי מושך, בעיקר אחרי מה שקראתי על המרחצאות החמים, הערום וטקס הרחצה. סטייסי היתה מעט נבוכה: כאמריקאית - דור שלישי למהגרים יפנים, מעולם לא העזה לנסות, אבל בתור מארחת הנימוס מחייב.

הפנים שלה יפניות, המבטא אמריקני מושלם, אבל כשהיא מורידה את הבגדים היא בבת אחת נראית כמו כולן. היא הגישה לי מגבת זערורית שלא אמורה לכסות כלום - משמשת לקרצוף הגוף בתוך האונסן. לעומת סטייסי אני מושכת כמובן הרבה תשומת לב עקב מימדי המערביים והבלתי שגרתיים בעליל, וכולן מלכסנות אלי מבט (תרתי משמע). היפנים מרגישים מאוד בנוח עם הערום שלהם. בהתחלה זה באמת קצת מוזר, אבל אחרי כמה דקות אנחנו כרומאיות ברומא.

דרך וילון בד שעליו מצויירת האות (קאנג'י) שמסמלת נשים, נכנסו לחלל עצום ומלא אדים. בצד אחד אזור הרחצה והטיהור: ברזים אישיים ושרפרפים זערוריים. בצד השני מעין אמבט גדול, ענן מהביל עולה ממנו ומד הטמפרטורה מראה 45 מעלות (!). את המגבת לא טובלים במים - מפאת ההגיינה. הניקוי בצוותא נעשה למראית עין - שכולם יראו את המאמצים להגיע נקיים לטבילה. אנחנו מתקרצפות במרץ ומרגישות כמעט כמו כלות לפני יום חופתן, במקווה, והנה: אנחנו מוכנות לטבילת האש, ואש זה ממש לא רחוק מהאמת. 45 מעלות זה בכלל לא מצחיק.

כשעורנו הבהיר הפך לאדום כמו פירות ים על הצלחת, עברנו לרוטנבורו - המרחצאות החיצוניים, תחת כיפת השמיים. מהרוטנבורו רואים את הנוף ביום, ובלילה יש תצפית לכיפת השמיים וקולקציית הכוכבים שמגיעה איתה. בחורף אפשר למצוא מרחצאות בתוך השלג, וכך ניתן לרוץ (עירומים כמובן) כמה מטרים בשלג - ישר לתוך נביעת מים לוהטים.

מאז טבילת האש עברו הרבה מים במעינות החמים ומשפחתנו הפכה למכורה לאונסנים. בטוקיו אנחנו הולכים לסופר סנטו-אונסן פשוט, שאינו בהכרח נביעה טבעית ודי דומה לבית מרחץ, אבל מספק אותנו בהחלט. בנסיעות ברחבי יפן אנחנו תמיד מחפשים ריוקאן הכולל אונסן, רצוי עתיק, חיצוני ומיוחד, ילדי הפכו למכורים כבדים והם דורשים את הטבילה השבועית בתוקף.

במלון שלנו, אונסן קטן, שבו כל המשפחה יכולה לטבול בצוותא. אנחנו מסיימים את הטבילה במהירות - ארוחת הערב אוטוטו על השולחן, לובשים בזריזות את היוקטה - וקדימה לשולחן. יוקטה זה מין קימונו עשוי כותנה, הנכרך סביב המותניים עם רצועת בד תואמת. לימות החורף הקרים יש גם קימונו עליון מאריג מחמם יותר. ממש כמו ב'יערות הכרמל' או 'מצפה הימים' רק שכאן זה נחשב טבעי מאוד ולא פלצני בכלל. כולם מסתובבים כאן עם יוקטה, לרבות הילדים עם יוקטה זערורית משלהם, בכל שטחי המלון כולל חדר האוכל.

אז מה זה אוכל של ריוקאנים?

ארוחות הערב בריוקאן מורכבות ממנות קטנות מהמטבח המסורתי: סשימי, נאבה, שאבו שאבו, ניזקנה קוניאקו נימונו ועוד, וגם מאכלים מערביים מובהקים: קרוקטים של תפוחי אדמה, דג אפוי ברוטב בשמל, או סטייק. אבל, כנראה שמפאת הרגליו של הטבח, גם לאלה יהיה תמיד טעם יפני משהו.

המנות השונות מונחות זו בצד זו כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. זה המקום לציין שהיפנים בכלל לא מתרגשים מהנטייה המערבית לאכול רק בשר או רק דגים למנה העיקרית. בארוחה יפנית טיפוסית אין בכלל חלוקה למנות, כל המנות כולל המרק מונחות בצבעוניות ובעליזות זו בצד זו בשר ליד דגים ופירות ים, אוכל קר ליד חם והכל מסתדר יחדיו בהרמוניה מופלאה. האסתטיקה שולטת בכל, המנות זערוריות, ולמורעבים תמיד מוצע אורז דביק כפי יכולתך.

ארוחת הערב בריוקאנים, לפחות על פי הדגימה שלנו, מופלאות. ארוחות הבוקר המסורתיות בעיתיות יותר: אורז, מרק מיסו וסלמון מלוח מדי. את ארוחת הבוקר שלנו אנחנו אוהבים מסורתית מערבית דווקא, עם קפה ומאפה. קצת קשה לנו עם האוריינטליות הזו על הבוקר.

ארוחת הערב מוגשת לעיתים בתוך החדר, על מחצלות הטאטאמי. מיד אחריה יסודרו הפוטונים על ידי "הסגל הניהולי" לשנת הלילה. הילדים לא מוכנים לשמוע על שום שיטת הלנה אחרת בחופשות, מלבד זו המשפחתית - שלשמחתם לא משאירה לנו שביב של פרטיות (אבל מה זה לעומת האם היפנית, שישנה עם ילדה על פוטונים צמודים ובחדר נפרד עד לגיל 6).

שני מתכונים ברוח הריוקאן והמטבח היפני המודרני

סלט ירקות

חומרים:

5 מלפפונים

1 גזר

גבעול סלרי

כפית מלח

מים רותחים

לרוטב:

1 לימון סחוט

3 כפות סוכר

3 כפות רוטב סויה יפני

כף סאקה (יין אורז)

הכנה:

1. טובלים את המלפפונים במים רותחים, מייבשים היטב וחותכים לג'וליאן (קיסמים דקיקים כמו גפרורים). חותכים את הגזר והסלרי לג'וליאן. זורים מלח ומעמידים ל-15 דקות.

2. מערבבים את כל חומרי הרוטב, יוצקים על הסלט ומגישים.

סלמון בהשראת קורדון בלו

חומרים:

1/2 ק"ג פילה סלמון

200 גרם גבינה צהובה, פרוסה - מהסוג המשמש לטוסטים

1 ביצה טרופה

קמח

פירורי לחם

הכנה:

1. חותכים את הסלמון לעשר חתיכות שוות. בכל חתיכה יוצרים כיס למילוי על ידי חתך רוחבי בצד אחד בלבד (כמו חזה עוף עבור קורדון בלו).

2. מכניסים פרוסת גבינה לכיס ומהדקים.

3. טובלים את הדג הממולא בקמח, לאחר מכן בביצה ובסוף בפירורי הלחם.