נחמות קטנות
גם דברים טובים קרו לנו השנה. למשל הסושיות להמונים, שנפתחו תחת כל עץ רענן וגם חומוס מהסוג שכותבים עליו הביתה. אם תרצו, יש גם מתכון
כבר כמה שנים אנחנו אומרים, לעצמנו וזה לזה, שבשנה הבאה יהיה כאן בוודאי טוב יותר. לקראת החדשה הממשמשת ובאה, אני יוצא לטיול קטן, למצוא מה בכל זאת טוב קורה כאן. מראש אני אומר שהכל נחמות קטנות, כמעט זוטות, שכלום לא בא במקום החיים הנורמליים שתושבי האיזור זכאים להם ולא מספיק חכמים כדי לקחת אותם. חלק לא קטן מהדברים היותר נחמדים שקרו כאן השנה הם ילדים של המצב הכלכלי הקשה. מוזר? לא בהכרח.
למשל, סושי. אני יודע שאני מתחיל ישר ממשהו שיעצבן לא מעט אנשים. אנשים כאן נלחמים על לחם, וזה מדבר על סושי. נכון. אבל סושי זה מזמן לא אוכל. זו הגדרת מיקום: חברתי, פוליטי וכלכלי. ועכשיו יש סושי בזול, להמונים, כמעט חומוס.
יש את אונאמי (נפלאה ויקרה) וסאקורה (המעולה), ומולם יש את הגל הגדול, הצונאמי של סושיות הפועלים. לא בכולן הייתי, לא לכל אלה שבהן הייתי גם אחזור, אבל זה מה יש.
מאקי סושי (מרמורק 10, תל-אביב). סושי שף יפני, מאלה שעברו את המסלול האמיתי, הקשוח ורב-השנים של המטבח היפני, היה מתאבד כאן על המקום. מאקי מגולגל ברשלנות, ניגירי לא אחיד, סידור צלחות חובבני. אני, לעומת זאת, לא מתלונן. בשביל משהו כמו 50 שקל לארוחת סושי, בימים שעל שיפודי פרגית לוקחים יותר, בסדר לי שזה לא מושלם. הדגים טריים, האורז טרי, והכמות הוגנת.
אונו (ז'בוטינסקי 1, רמת-גן). לכאן אני לא חוזר. לא בגלל הכשרות, לא בגלל שטיק הקלוריות המיותר (ערך קלורי לכל מנה), אלא בגלל החובבנות הזועקת. נראה שלא יודעים כאן כלום על מטבח יפני בכלל וסושי בפרט. ואם יודעים, מסתירים זאת היטב.
מיאקו (בצלאל 20, רמת-גן). לטעמי, כאן מצאו את שביל הזהב. נכון, לא מחירי פלאפל, אבל גם לא טעם של פלאפל (שהוא דבר מצוין, אם זה מה שרציתם). כאן לא ניסו לעצב בסגנון עדות האין-לנו-כסף אז המצאנו סגנון. המקום נראה כמו סושיה, טעים כמו מקום שמשתמש במרכיבים טובים, ואם לא תעמדו על זכותכם לצלופח, וסתם סלמון או טונה מספקים אתכם, תקבלו מנה נאה במחיר נחמד. כ-50 שקל לקומבינציה.
וחומוס גם
ממש ממול, בקצה השני, אוכל של כולם, עניים ומי שהיו עשירים, רזים ומי שיהיו כאלו, מכל העדות, הצבעים והמינים. אני לא הולך לסמן כאן את החומוסיות הכי טובות, ולו רק בגלל שבתחום הזה אין לי חדשות (מה שהיה הוא שיהיה), אלא רק אחת, שהיא לתל-אביבים לפחות שמחה גדולה.
אבו-אדהם (קרליבך 7, תל-אביב). את הסניף התל-אביבי קל מאוד למצוא, פשוט לפי התור. אבו-אדהם (במקור, כפר יסיף), ששנים הייתי משנה מסלולי נסיעה בצפון הארץ בשביל להתחיל את הבוקר עם המשוואשה שלו (משוואשה זה מה שמכנים ביפו מסבחה). ואצל אבו אדהם בוקר זה בוקר: הוא, הציפורים וגרגרי החומוס החמים. בתל-אביב לא אוכלים חומוס מוקדם בבוקר, אלא הרבה יותר קרוב לצהריים, ועדיין החומוס נהדר, והמשוואשה משמחת חיך. ומתכון אחד קטן, שלוקח הרבה זמן ומעט עבודה.
משוואשה - הגרסה הביתית (10 מנות ענק)
500 גרם גרגרי חומוס (שאותם תקנו בחנות שאתם מכירים), כך שתקבלו חומוס טרי, ראוי לבישול ולמעיכה. אני מעדיף זן שנקרא הדס, אבל יש גם אחרים טובים. אל תיקחו את זה הקרוי "בולגרי", שהוא טעים אבל לא מתרכך ללא תוספת סודה לשתייה במי הבישול. אופציה טובה אחרת היא החומוס האורגני הזעיר של "הרדוף".
את החומוס תשרו במים קרים במשך לילה, תסננו ותבשלו כשעה בסיר לחץ או כארבע שעות בסיר רגיל. את הגרגרים החמימים תסננו ואת המים תשמרו. מועכים קלות, ממש קלות, עם כף עץ, ומוסיפים כחצי כוס טחינה גולמית, לא חשוב של איזו חברה העיקר שיהיה של גמאל או יונה משכם (לא מסובך להשיג ולא יקר), שדוללה במיץ לימון סחוט וטרי ובמעט ממי הבישול של החומוס. מוסיפים מלח. יש מי שמוסיפים כמון, אני לא. מערבבים נמרצות, מתקנים תיבול ומגישים חמים עם המון שמן זית מעל, וליד - פלחי עגבניה, בצל אדום, צרור פטרוזיליה וזיתים.
