בחג אנחנו אצל האחיות גלזר

 פיליס גלזר, שהביאה את בשורת הצמחונות והמזון הטבעי והבריא לישראל, רצתה לכתוב לפני שנים אחדות ספר בישול באנגלית על המטבח הישראלי. הסוכנת שלה הודיעה לה שמישהו כבר עשה זאת לפניה, ופיליס הציעה לכתוב ספר בישול ברוח הקבלה, לאור טרנדיותה של התורה. מאחר ולא היה לה כל רקע בקבלה, פיליס החליטה להיעזר באחותה מרים - פרופסור לספרות באוניברסיטה ליהדות בלוס-אנג'לס, הלומדת כעת רבנות במרכז שכטר ללימודי היהדות, בית-ספר להכשרת רבנים בירושלים.

פיליס ואחותה מרים, שתיהן בשנות ה-40 לחייהן, החלו לעבוד על הפרוייקט, אבל נתקלו בבעיה: הוצאות הספרים שמטפלות בספרי בישול לא הבינו מה זאת קבלה - ואנשים שמטפלים בקבלה ובנושאים יהודיים לא הבינו מה להם ולבישול. בסופו של דבר, האחיות גלזר התבקשו לכתוב ספר בישול באנגלית על חגי ישראל. הספר עומד להתפרסם בעוד מספר חודשים בהוצאת ספרים אמריקנית יוקרתית, ובהמשך הן מתכוונות לתרגם אותו לעברית.

פיליס מגלה שבהתחלה הרעיון של ספר על חגים ומועדים הלחיץ אותה ("כי מה יש לנו כבר לחדש על החגים? ממש נהייתי חולה מזה"), אבל בסופו של דבר היא התעשתה, והאחיות פצחו במחקר מקיף. ההתחלה היתה איטית ומהוססת, והכיוון לא גובש סופית. "לילה אחד, בשתיים לפנות בוקר פתחתי את הספר 'טבע ונוף בארץ ישראל' של נגה ראובני", משחזרת פיליס. "והייתה שם תמונה של צמח מרוות מוריה, שנראית בדיוק כמו חנוכייה, והיה ברור לי שההשראה לחנוכייה באה מהטבע. כל-כך התרגשתי שהתחלתי ממש לבכות. צלצלתי מיד למרים, סיפרתי לה על התגלית וגם היא התחילה לבכות".

מרים מנסה להסביר להם השתיים פרצו בבכי לנוכח תמונה תמימה של מרווה. "כשראינו את הצילום הזה, הבנו שכל העניין של החגים מתחיל עם האדמה, הארץ, הטבע, העונות, הגשם, וזה מה שהשפיע על אופי החגים. אחרי שהרסו את בית-המקדש בשנית וכל היהודים התפזרו לכל עבר, הם התחילו לחפש מובן לסמלים וסיפורים לחגים, כדי לאחד את האנשים. בזכות התמונה של המרווה קיבלנו כאילו מסר והבנו שהתפקיד שלנו הוא לחזור לשורשים של החגים ולהחזיר את הטבע לחגים".

פיליס: "הייחוד של הספר, שהוא מחזיר את החגים לאדמה, למקורות האמיתיים. הספר מכיל היסטוריה של מאכלים: אנחנו מסבירות למה אנחנו אוכלים בחגים מאכלים מסויימים. למשל גפילטעפיש בראש השנה - היהודים אוכלים דגים בחגים כבר מאות שנים, עוד מימי-הביניים. זה הגיע מהמיסטיקה ומהקבלה וקשור לאגדה שהמשיח יופיע בצורת לוויתן, ואז רק הצדיקים יוכלו לאכול ממנו. אבל למעשה מקור המנהג של אכילת דג ממולא היה היה מתוך עוני: דג תמיד היה מאוד יקר, אבל כשטוחנים את הדג ומכניסים כל מיני דברים אחרים לתערובת, כמו בצל וביצה, אפשר להכין יותר מנות".

ולמה אנחנו בולסים קרפלעך בראש השנה?

מרים: "מפני שאנחנו לא רואים את הירח בראש השנה, אז אנחנו עושים גם אוכל שלא רואים מה יש ב'בפנים' שלו".

ומה לגבי קניידלעך בפסח? 

פיליס: "פעם שאלו אותי בגלי צה"ל את השאלה הזאת, אז סיפרתי שלפני מאות שנים במזרח אירופה תמיד היה חשש לפוגרומים, והאמהות הכינו את הכדורים הקשים האלה ממצות, כדי שאפשר יהיה, אם יפרוץ חלילה פוגרום, לזרוק אותם על החיילים. האמת היא שהקנידלעך נלקחו מהמטבח הגרמני כבר בימי-הביניים".

בספר יהיה אפשר למצוא מתכונים מהמטבח הספרדי (למשל פסטלים לפסח ולביבות עוף מתובל), וגם מקומה של המופלטה הנצחית לא נפקד. יש גם מתכונים לחג האהבה ט"ו באב: "בדרך כלל אנשים שוכחים את ט"ו באב, אומרת פיליס. אבל זה חג מאוד חשוב בגמרא, החג הכי עליז. אז הכנו מתכונים מעוררי תשוקה, למשל מאכלי שוקולד, קרפצ'יו, סלט עם לבבות דקל. לפורים הלכנו על משתה פרסי מצד אחד ועל סושי מאפרסק מצד שני, כי חלק מהמסורת בפורים זה דברים הפוכים או שונים קצת מאיך שהם נראים במציאות".

ומה אתן מציעות לאכול בארוחה מפסקת של יום כיפור? 

פיליס: "במסורת יש סיפורים על חלה, כדי שהתפילות שלנו יעלו השמיימה, אז עשיתי לחמניות חמודות בצורת ציפור. מה שהכי הפתיע אותנו בעבודה על הספר, זה שהחגים היו שונים בימי התנך: יום כיפור, למשל, היה יום שמח, ואנשים התלבשו בלבן ורקדו. זה לא דומה בכלל למה שאנחנו עושים היום".

משפחת גלזר מונה ארבע אחיות: האחות הבכורה היא פסיכולוגית שמלמדת וגרה בניו-יורק, והאחות השנייה, שגרה בנווה-צדק, היתה מורה לאנגלית וכיום עוסקת בתרפיה ובצדקה. בילדותן הן גרו בקווינס, ניו-יורק, כשפיליס עלתה לישראל לפני יותר מ-20 שנה. חלק מהמתכונים נטלו האחיות גלזר מבית ההורים. אמא שלהן, אשה נמרצת, כובשת ופעילה בת 88 שחיה בחצר של פיליס בתל-אביב מאז מות האב לפני שנים אחדות, עזרה בהכנות לספר ותרמה מתכונים: גפילטעפיש, מרק עוף, כרוב ממולא ועוגיות שקדים.

"הבית היה כשר. הרבה יידישקייט", נזכרת מרים. "לאבא היה חנות למוצרי חשמל ואמא, שהיגרה מרוסיה לאמריקה ב-1914, היתה עקרת בית. אמא היא בשלנית נהדרת. היא הייתה עושה בהתנדבות חלה כל שבוע, אותה היתה מביאה לבית-כנסת, ועשתה לבד ארוחות צהריים לנשות 'הדסה'. היא לימדה אותנו לבשל אוכל צמחוני - כל אחד במשפחה שלנו היה צמחוני באיזשהו שלב. ואני לא אשכח איך צפיתי בה מכינה חלה, זה היה הדבר הכי יפה בעולם, ואמרתי לעצמי שאני אלמד את הבת שלי לאפות חלה. וכך עשיתי". פיליס מעידה שהן באו מבית שבו המטבח והשולחן העגול היו הלב של הבית. כל האורחים היו יושבים במטבח והיתה אווירה חמה וצפופה. "כל הקרובים היו באים כל יום שישי לאכול את פאי התפוחים של אמא".

העבודה המשותפת גם עזרה להן להתמודד עם מות אביהן האהוב לפני שלוש שנים, בגיל 88. השתיים לא מפסיקות לדמוע כשהן נזכרות בו. "אבא שלי אמר שהוא לא רוצה בהלוויה שלו רב שהוא לא מכיר אותו, מספרת מרים. הוא רצה שאני אהיה הרב של ההלוויה שלו וכך היה".  

פיליס: "ההלוויה היתה מין חגיגת פרידה יפה. היתה אהבה".

מרים: "כל אחד מהילדים והנכדים אמר משהו לזכרו, והבת שלי שרה לו שיר ערש ביידיש שהוא הכי אהב. הדבר הכי חשוב לאבא שלי זה שהמשפחה תמיד תהיה ביחד, ואם יש בעיות, אחת צריכה לעזור לשניה. הירושה שלו בעצם היא האהבה של כולם. אני כותבת עכשיו ספר עליו".

איך הוא הרגיש כגבר יחיד מוקף בהמון נשים? 

פיליס: "גם הכלבות אצלנו היו בנות". מרים: "אני חושבת שהוא היה די גאה בבנות שלו. הוא אהב להיות עם נשים. הוא הרגיש כמו מלך".

פיליס: "גם היום נשארנו משפחה מטריאכלית: בבית שלי יש את אמא שלי, אותי, שתי בנותי, שתי חתולות, שתי כלבות".

הילדות של פיליס, בנות 16 ו-14, מנישואיה לרני אורון, גם הן בעניין של בישול. "הן כתבו כבר במדורי בישול פה ושם", מתגאה האם. "הן גם הופיעו בטלוויזיה בעניין. יש להן חלום לכתוב ספר בישול". כיום חיה פיליס עם ניסן בלבן, בעל משרד ליחסי ציבור, והיא מאוד עסוקה: מייעצת לחברות מזון, מפתחת מתכונים, עורכת וכותבת ספרים (בקרוב גם ספר על פסטה), עושה קייטרינג לאירועים ומעבירה סדנאות.

מרים היתה נשואה בעבר לשחקן, שלימים הפך למרצה באוניברסיטת בן-גוריון. בתם המשותפת בת ה-26 לומדת קולנוע, עובדת כעת כאסיסטנטית של הבמאית רבקה מילר (בתו של המחזאי ארתור מילר וחברתו לחיים של דניאל דיי לואיס) וחולמת להיות במאית. "היא אמנם לא שומרת מצוות" אומרת מרים, "אבל היא אוהבת את זה, מפני שהיא רואה שאני אוהבת את המסע שלי. אני לא מפחדת ללכת לאן שהלב שלי דורש שאלך. לא כל אשה בגילי מחליטה לשנות את הדרך, ללמוד משהו חדש לגמרי. אנשים בדרך כלל פוחדים. גם אני אוהבת את היותה קולנוענית, כי כל אחד צריך לעקוב אחרי הדרך שלו".

אין לך השגות על הממסד הדתי והיחס שלו לנשים?

מרים: "מאוד, בארץ במיוחד. גם בהיסטוריה של היהדות זה ממש בעייתי. הכל נובע מתוך נקודת המבט של הגברים. לפחות בתנועה שלי - התנועה המסורתית, המצב הרבה יותר טוב. אנחנו ליברלים ומבינים שהיהדות צריכה להשתנות, להתקדם וללכת עם הזמן. במרכז 'שכטר' משלבים ערכי מסורת עם ציונות ותרבות מודרנית, ושואפים לגשר על הקוטביות ההולכת וגדלה בין דתיים וחילוניים".

פיליס: "אני שייכת לתנועה הרפורמית ואם לא היה בית דניאל בתל-אביב, מקום שמקבל את כולם - מפיליפיניות שבאות כל שבוע ועד זוג הומואים יהודי-ערבי - לא הייתי שייכת לשום תנועה, כי היו דברים שהפריעו לי בחינוך האורתודוכסי שלי. יש בבית דניאל אווירה חמה ואנושית. כשנכנסתי לשם הפסקתי להיות אשה והתחלתי להיות בן-אדם. אני אוהבת את הגישה ההומניסטית שלהם. יום אחד הייתי עייפה מדי ללכת עד בית דניאל, אז הלכתי לבית-כנסת שקרוב לבית שלי, כי רציתי שהבנות שלי ישמעו את השופר. אבל אחרי החוויה הזאת נדרתי נדר שבחיים אני לא אכנס יותר לבית-כנסת, כי זה משפיל. אני מנסה לחנך את הבנות שלי על הערכים של המצוות שבין אדם לחברו. זה מה שחשוב לי, ועשיתי להן בת-מצווה עם עלייה לתורה".

מרים: "בתור ילדה הלכתי כל שבת לבית-כנסת, ואז כשבגרתי, הבנתי שהם לא סופרים אותי במניין. ברגע שתפסתי את זה, ברחתי מבית-הכנסת ואמרתי לעצמי שאף פעם לא אחזור. אבל זה היה חסר לי, כי אני אוהבת את התפילה, החגים, המנהגים, השבת, ואכן חזרתי. אחרי שנים בהם התעניינתי והתעמקתי עוד ועוד ביהדות, הבנתי שיש מקום לאשה. אני רוצה ללמד יהדות, אבל אני לא רוצה קהילה. אני אהיה רבה ואוכל לעשות כל מה שרב יכול לעשות".

"מרים התחתנה לאחרונה עם פסיכותרפיסט יהודי-אנגלי (דתי בצורה מודרנית) שעלה לארץ לפני שנתיים כדי ללמוד בירושלים. "הכרנו דרך חברה שלי", היא משחזרת. "אמרתי לה שהייתי מאוד רוצה לפגוש מישהו, אחרי שהייתי לבד 13 שנה. לפני שבאתי ללמוד בארץ, הרגשתי שאני מוכנה לקשר, ורציתי שזה יהיה מישהו שמאוהב בישראל כמו שאני מאוהבת בה. החברה שלי נתנה לו את מספר הטלפון שלי. הוא צלצל אלי. הלכנו לשתות קפה בשלוש וחצי בצהריים וגמרנו לדבר בחצות. ישר ידענו שזהו זה. אבל לא אמרנו את זה בכלל. אחרי פחות מחודש הוא הציע לי נישואין. החתונה נערכה בלוס-אנג'לס, באוניברסיטה ליהדות בה אני מלמדת. האוכל, אגב, היה צמחוני ועל טהרת ספר החגים שלנו".