האופציה הזולה: חושות

קחו את הזמן לבחור חושה בזהירות

"לשבוע? 700 שקל ואתה שייך סעודי", אמר לי אחד הטרמפיסטים שאספתי בערבה כששאלתי כמה עולה היום סיני. הכל יחסי, ותקציבם של שייכים סעודיים הוא קצת יותר נדיב.

דבר אחד ברור: ההוצאה העיקרית אינה ה-10 או ה-20 לירות שעולה החושה ללילה. צריך לבדוק כמה עולים המים, כמה עולה השתייה בכלל, וכמה עולה האוכל לפני שמניחים את התחת איפהשהו. העיקרון הוא הרי לזוז כמה שפחות ולא כדאי להיתקע עם מסעדה יקרה.

על פי רוב ישנם כמה וכמה אתרי חושות הצמודים זה לזה, כל אחד והמסעדה שלו. למי שמגיע בפעם הראשונה לא מומלץ לקחת את החדר הראשון שהוא רואה, ולא בהכרח להשתקע במקום אליו הביא אותו נהג המונית, המקבל את חלקו גם ממשכירי החושות.

סביר להניח שעד שתגיעו לטאבה כבר תדעו אם פניכם מועדות לראש אל שיטאן, לביר סוויר לטאראבין או למקום אחר, אך בכל אחד מהמקומות האלה קמפים רבים של חושות, ואלא אם אתם יודעים בדיוק לאיזה קמפ אתם רוצים להגיע, (הייתם כבר בעבר, החברים או התגובות כאן למטה שלחו אתכם למקום מאוד ספציפי) הסיכוי שתיפלו על המקום עליו באמת המליצו לכם הוא לא גבוה.

הגעתם? שבו, הניחו את התיקים, קחו את הזמן, שתו כוס תה, ורק אז לכו לראות מה יש לאתרים השונים להציע, איפה מרכז העניינים ואיפה נראה לכם הכי נחמד. מותר גם להתמקח מבלי להגזים ואפשר גם לשאול את החבר'ה, (בעיקר יותר צפונה נדיר למצוא מישהו שאינו ישראלי) ותמיד לקבל את אותה תשובה: פה זה המקום הכי שווה. בסיני זה גם נכון על פי רוב.

החוק המצרי אינו מתיר להיזרק סתם כך בשק שינה ליד המים, ומנהג נפוץ הוא לשכור חושה ולישון בחוץ או בזולה. כאשר הדבר נעשה מבחירה זה סבבה, אם מצוקת הדיור מביאה לכך זה כבר פחות נעים.

המילה האחרונה בענייני החושות

אחרי ש'החבר'ה האמיתיים' ברחו מטראבין ההולכת ונהיית הומה, ומראס אל שטאן שעברה את אותו תהליך, עכשיו זה זה. וזה נוח, כי ביר סוויר היא לא רק המילה האחרונה אלא גם התחנה הראשונה, מכאן ואילך מתחיל החוף להצטופף.

החושות, בצמוד אליהן מלון סאלי-לנד הותיק, אקווה-סאן, עוד ועוד ועוד חושות, עד נואיבה - כמעט מחנה אחד גדול. המפורסם בקמפים של ביר סוויר, הוא טרנקילה, ואפשר להזמין מקום בטלפון הסלולרי הישראלי של וואהל המכונה רומריו (247403 - 054).

המקום הבולט הבא הוא באסאטה (פשטות בערבית), המקום הכי ירוק בחוף סיני ששום חובב אקולוגיה לא יכול שלא לתת עליו את הדעת. אל תנסו אפילו לעצור לשאול אם יש מקום – כבר בכניסה יקפוץ עליכם מישהו שישאל אם הזמנתם מקום ויעיף אתכם הלאה.

מחיר הלינה על החוף הוא 5 אירו (6 דולר), מחיר החושה 8 אירו (10 דולר), וניתן גם לשכור חדר בנוי בו יש מקום לשלושה אנשים תמורת 40 אירו (50 דולר) לירות. בסך הכל יש שם מקום ל-80 איש, ותמיד מלא שם (אירופאים ופריקים מצריים שמשחקים שחמט).

החוף נקי, מפרידים זבל, ממחזרים מים, את האוכל לוקחים חופשי, רושמים במטבח ומתחשבנים בסוף החופשה. באמת נראה המקום הכי שווה עד דהב לפחות, בהסתייגות אחת: אם כי הדברים לא נאמרו בפה מלא תחושת הבטן היא שבעוד אל המעשנים מתייחסים במשטמה גלויה, אל היהודים מתייחסים במשטמה סמויה.

יש לקוות שאנחנו לא עושים כאן עוול לאיש (וגם לא לאשתו הגרמניה של בעל הבית) ואם מישהו יכול להעמיד אותנו על טעותנו – נשמח. עד תחילת האינתיפאדה היו מגיעים למקום ישראלים. מזה שלוש שנים לא מקבל המקום יהודים וישראלים, גם ידידים ותיקים של שריף ומריה (בעלי המקום), שנהגו להגיע לשם פעמים רבות לפני האינתיפאדה, נתקלים כעת בסירוב קר ומנומס.

 טלפון: 69-500480/1 – 020.

אם כל זה לא מספיק, אז זה תחת הדיונה של ראס בורקה, שם נורתה בזמנו האש הקטלנית אל עבר המטיילים הישראלים.

דרומית לבאסאטה נמצאים עוד כמה קאמפים דוגמת אסקייפ לנד, דרים ביצ' ויסמין המנוהלים על ידי בדואים מצפון סיני (ע"ע ימית).

פחות חשמל, פחות רעש

המקבץ הבא הוא סביב ראס-א-שיטאן, מפרץ חולי יפה עם ריף. פעם דיברו על הראס הקטן והראס הגדול. היום כבר יש סביב הקאסל ביץ' - הידוע שבמקומות בזכות בעלת הבית הישראלית - עוד כמה וכמה קאמפים.

בונגלוס זוגי, עם מרפסת ושולחן במרפסת, חשמל ומאוורר, יעלה 80 לירות לזוג, חושה זוגית עם שטיחים ומזרונים, אבל ללא חשמל, יעלה 60 לירות לזוג. בנסיעה מן הכביש נראה על פי החומה הטירתית החדשה כי גם הקאסל כבר מקים לו קאסל 2. להזמנות, טלפון: 6293640-03, 555516 - 058.

במפרץ של מעגנה - אחד החופים היותר יפים - היה בזמנו רק קאמפ אחד של חושות משופרות – מעגנה. כיום, משם ועד נואיבה, כל החוף מרוצף אתרי חושות, רובם מהסוג הפשוט יותר: פחות חשמל ופחות רעש.

מקבץ מייצג של השמות: מובארק, שאנטי, פרידום (אחדים מחברי הטובים ביותר) ופרידום 2, עזיזה, בלו וויב, סינדרלה וגם כאלה שאין להם שם, אולי מכיוון שהם לא זקוקים לו - יש להם את הקהל שלהם, או את נהגי המוניות שמספקים להם את הקליינטורה.

"סיני זה לא מה שהיה פעם"

נואיבה היא גבולו הדרומי של שבט הטראבין הגדול, מדרום לה כבר נחלתו של שבט המזיינה. כמו כל חוף סיני, גם התיירות בנואיבה טארבין התפתחה לבלי הכר בשנים האחרונות.

לפני קצת יותר מעשור עוד היו שם בסך הכל שלוש מסעדות על החוף: של ג'מאל, של חוסיין (שהישראלים מכנים חסקל) ושל מוניר, שעכשיו בראס אל שיטן. היום גדל העסק צפונה ויש בחוף החולי והרדוד של הכפר הבדואי רצועה של יותר מקילומטר רצופת זולות, מסעדות, חושות, וגם חדרים מסודרים יותר.

על הטלפון הציבורי במעבר הגבול בטאבה מודבקת פרסומת לחדרים של ג'מאל שמזכירה ש"סיני זה לא מה שהיה פעם". אצל ג'מאל יש כבר אינטרנט ושולחן ביליארד וכמובן מיזוג אוויר. גם במרמייד כבר חדרים של ממש עם מיזוג ומקלחת שעולים כ-40 לירות לאדם בימים כתיקונם, כ-50 לירות בחגים, וכ-30 מחוץ לעונה.

ואאל פוואד, הבעלים מסביר כי מחירי החושות בטראבין אמנם מתחילים מכ-5 לירות מצריות ללילה אך אם יש ריצוף, אור, מאוורר סדינים ומזרונים אז המחיר מגיע לכ-30 לירות לאדם ללילה. הכל על פי הפסיליטיז. בטראבין יש גם שוק קטן בו ניתן לקנות מיני טובין בדואיים ושאר אביזרי אופנה לזרוק ולמחוק.

מלבד הנ"ל מוכר מאוד קאמפ סבאבה (אח, המיתוג, המיתוג), שפעם היה בקצה הצפוני של טראבין והיום הוא די במרכזה. החלק היותר זרוק, יען כי הממש ממש זרוק של טראבין נמצא בחלק הדרומי של החוף בדיונה הקטנה ובדיונה הגדולה.

גם דרומית לנואיבה עצמה ניתן למצוא פה ושם מעט חושות, למשל בצמוד לסולטנה - קאמפ ממוזג לעשירים.

חוויה בדואית אמיתית

מזיינה הוא השבט הבדואי שמקום מושבו מנואיבה ודרומה עד שארם אל שייך. הכפר מזיינה נמצא מספר קילומטרים דרומית לנמל נואיבה (אל מינה) ויש בו שני קאמפים עם חושות.

הידוע יותר שבהם הוא חוף הדולפינה על שם הדולפינה שחיה שם כעשר שנים ועדיין באה לבקר בחוף מדי פעם. הכפר יוצא דופן בנוף המקומי, הוא מוזנח, מלוכלך, ולא מפותח אפילו יותר ממקומות אחרים לאורך החוף. כפר 'אותנטי' למי שמחפש חוויה בדואית אמיתית.

סלים (חגי בשבילכם), ירהיב בעברית מתובלת במילים גבוהות גבוהות דוגמת , חפץ, למכביר, אשתקד, בזמן שיסביר על אפשרויות הטיול באזור.

ברגל או על גמל

מכאן עד דהב, מדבר שממה - הכביש נכנס לתוך ההרים, והחוף מתרחק. המקום היחידי שמאפשר לינה שאינה לינת שטח הוא ראס אבו גאלום (מבטאים אבו ראלום), כפר דייגים קטן שלמרות שהוא קרוב יותר לדהב ניתן להגיע אליו ברכב שטח מכיוון נואיבה דווקא. מספרים כי הטארבינים לא ישושו להסיע אתכם לשם.

הראס נמצא קילומטרים ספורים צפונית לבלו הול ואפשרות נוספת היא להגיע משם מהלך שעה וחצי ברגל או ברכיבה על גמל לחסוני הגב. במקום עצמו אין קאמפ אלא אירוח כפרי, אפילו לא רשמי, בסככת אוהל בדואי - חושה אפילו אסור לבנות שם.