אסור ומותר, מומלץ או מיותר
על איזה מאכל לא לוותר ומאיזה להימנע, למה טובים כרטיסי אשראי, ומה לגבי סמים ושוחד - המדריך למי שרוצים לנסוע בשלום ולחזור שלמים
אוכל
להוציא את מי שמבקרים באחד ממלונות הפאר בסיני, לא מדובר בחוויה גסטרונומית של ממש.
המצרים הפשוטים חיים בעיקר מפעמיים פול ביום, אותו אוכלים בידיים (ביד ימין ליתר דיוק) באמצעות הפיתות המצריות הדקות. בדרך כלל כמה ידיים בכלי מרכזי אחד. למברכים 'בתיאבון' יענו המצרים ב'תפדל', הזמנה להצטרף לאוכל. זו אמנם מחוות נימוס ולא הזמנה של ממש אך עדיין, אל תתפלאו אם תוזמנו להצטרף לארוחה שכזו.
לא מעט חוזרים לארץ עם קיבה מקולקלת. פעם אמרו שמטעמי בריאותה של מערכת העיכול אסור לאכול ירקות טריים ומוצרי חלב במצרים, בגלל זיהום המים. מי שרגיש שייזהר באלו. צריך לחזור ולהזכיר כי למרות שזה פה, ממש מעבר לגבול, מדובר במדינת עולם שלישי עם היגיינה של עולם שלישי.
מי שממש רוצה להבין מדוע מתקלקלות לעיתים קיבותינו, שייכנס לפני היציאה דרומה מטאבה, ימינה לאזור שמשולט כאזור המוזיאון והגנים של טאבה, יתיישב לעשר דקות בבית הקפה במקום, ויפנים את מושג הזוהמה. מותר לוותר.
בסיני יש דגים ופירות ים בשפע, אך צריך להקפיד מאוד על טריותם, יותר מאשר במקומות אחרים. לא לוותר על פגישה עם הדג שאתם אוכלים לפני שמתחילים לבשל אותו. כולם יספרו לכם שרק אצל האחרים מקפיאים דגים ומפשירים אותם בעונת התיירים. תאמינו.
מה שעוד הולך חזק בחופים, עם מזג האוויר החם (והמאנצ'יז) זה פנקייקים, סלטי פירות, ומילק-שייקים. וככל שהדברים אמורים בארוחות חמות בהחלט ניתן למצוא כאן הכל. הן במסעדות, והם בסופר מרקטים.
מי שרוצה לחסוך יכול לקנות בסופרמרקטים של טאבה, נואיבה, דהב ושארם מצרכי מזון כגון: גבינות, בשרים, מוצרי חלב ושתייה. גם למי שטוב עם חמש ארוחות ביום במסעדה כדאי לעשות סיבוב בסופר מרקט שכזה, לראות את המוצרים ואת המחירים. ולא לוותר על הפטה הדנית – קופסת קרטון מרובעת ובתוכה גוש לבן ונימוח שאפשר לשלוף ולפרוס, או לקווצ'ווץ' דרך פינה חתוכה של הקרטון. מלוח ונפלא.
אלכוהול
לא תצטערו אם תגררו אתכם בקבוק משקה חריף מהארץ. סיני אמנם משתנה גם מבחינה זו, אבל עדיין מדובר בארץ מוסלמית בה רוב האנשים לא שותים אלכוהול מטעמי דת, גם אם נדמה לנו אחרת לעתים בגלל מי שאנחנו באים איתו במגע.
מותר להכניס אלכוהול למצרים (תחת מכסות המכס הידועות) ויש גם חנות פטורה ממכס במסוף טאבה בה ימצאו חובבי המותגים את מבוקשם בהנחה.
עם התפתחות התיירות בסיני יותר ויותר מקומות רשאים למכור אלכוהול, בעיקר 'סקארה' ו'סטלה' - שני סוגי בירה מקומית בהירה ולא רעה כפי שניתן היה לצפות. רק לא לשכוח שמחוץ למלון או לקאמפ שלכם, יהיו בהם דפוסי השתייה אשר יהיו, עדיין מדובר בטאבו.
החלפת כסף
שער החליפין הרשמי של הלירה המצרית הוא כ-73 אגורות. ערכה של הלירה נשחק מאוד ביחס לשקל בשנה האחרונה: בינואר השנה לירה מצרית אחת עוד הייתה יקרה יותר משקל אחד.
בגבול בטאבה ניתן להחליף כסף בצד הישראלי של המסוף (במקום בו משלמים את דמי המעבר), וגם בצד המצרי – באולם אליו מגיעים אחרי ביקורת הדרכונים או בסניף הבנק בהילטון טאבה. יחסית לשער הרשמי מקבלים בכל המקומות שער גרוע, כ-1.20 לירות לכל שקל. השטרות הם של 100 לירות, 50, 20, 10, 5, ושל לירה אחת. ישנם גם שטרות של חמישים גרוש מצרי, ושל 25 גרוש מצרי.
מסתובבת שמועה שממשלת מצרים גם מנפיקה מטבעות, לא רק שטרות. אך אלו לא יימצאו בסביבתכם. בכלל, במקומות בהם מסתובבים ישראלים אין כמעט חלקי לירה – לא בפועל ולא במחירים הנקובים.
שווה לקחת את כרטיסי הפלסטיק. ביותר ויותר מקומות בסיני (ובכלל זה במסוף טאבה) כבר יש אוטומטים למשיכת מזומנים, וגם למשוך מזומנים מסניפי הבנקים אפשר באמצעות חלק מן הכרטיסים.
לפני שיוצאים כדאי מאוד לברר בבנק שלכם איך מחשבים את השערים למשיכות בחו"ל - זה משתנה מבנק לבנק. בבנק הפועלים למשל, מסבירים כי החיוב ממצריים מגיע בדולרים והם מחייבים לפני שער הדולר. בלאומי מאידך גובים עמלה על כל משיכה, כך שממש ממש לא כדאי למשוך סכומים קטנים של 100 או 200 לירות. השער עצמו הרבה יותר טוב מזה שמקבלים אצל החלפנים בגבול.
מחירים
המחירים במצרים משתנים מאוד ממקום למקום. בקהיר אפשר למצוא מקומות בהם כוס תה תעלה רבע לירה, וממש בסמוך תעלה כוס תה כמו בירושלים: פי עשרים ואף יותר. המחירים גם משתנים לפעמים על פי הלקוח, בוודאי מחירים של שירותים המועדים לפורענות, דוגמת נסיעה במונית.
לא בכל מקום 'יכניסו לכם' אבל הפקעת מחירים הינה חלק מעולם המושגים המצרי, ובוודאי שלא בידול מחירים לתיירים. זה נעשה גם באופן רשמי (ובמידה לא מבוטלת של צדק). אם תייר הוא מספיק טיפש או עשיר על מנת לשלם עשר לירות על מנה שעולה דרך כלל 4, אין לגיטימי מלגבות את מלוא המחיר שהוא מוכן לשלם.
במצרים מתמקחים על הכל. חשוב לזכור לא להגזים, גם אנחנו בסופו של יום מזרח תיכוניים שהמסחרה לא זרה להם, לא חייבים לגרד את המוכרים עד העצם – גם הם לא חיים בקהיר, וכבר לא משלמים רבע לירה על כוס תה.
המחירים משתנים מאזור לאזור. טאבה ושארם הן היקרות יותר, אחריהן נואיבה ולבסוף דהב. כמו בכל מקום אחר בעולם – יותר זול לקנות בקבוק מים קרים בסופר (כלירה וחצי) מאשר במסעדה (יכול להגיע גם לכ-5, וזה עוד לפני שנכנסנו למלונות היוקרה), יותר זול במקומות בהם יש תחרות מאשר במקומות הנידחים, ויותר זול במקומות המיועדים למקומיים מאשר במקומות התיירותיים. במצרים, מדינת עולם שלישי למרות הכל, זה רק יותר קיצוני.
משרד החוץ
מזה כשלוש שנים עומדת בעינה המלצת משרד החוץ לא לנסוע למדינות ערב, ולמצריים וסיני בפרט. מדי פעם בפעם, כאשר הדיבור על סיני כיעד תיירותי אטרקטיבי עולה מדרגה, מוציא המשרד תזכורת לכך שההנחיה הרשמית היא לא לנסוע.
בלב הנוסעים לסיני אין ספק: בעולם שלנו הכל יכול לקרות, בצד הזה של הגבול כמו גם בצד ההוא של הגבול. כל מי שנוסע מבין את זה. התחושה בשלוש השנים האחרונות היא שלא ניתן לומר שכאן יותר בטוח מאשר שם, וגם המספרים מחזקים את הטענה.
לגבי מניעי משרד החוץ יש מחלוקת. יש הסבורים שמדובר בכיסוי ישבן מן הסוג הפשוט ביותר: תהיה ההסתברות אשר תהיה, במקרה של אסון, היא לא תעניין אף אחד. ואז יכלו האחראים לומר 'אמרנו לכם'. אחרים גורסים כי יש כאן עניין פוליטי מורכב מעט יותר: הסרת ה'חרם' מעל מצרים ושינוי ההנחיה יעודדו הרבה אנשים לחזור ולנסוע לסיני – לא כל שכן פתיחה מחודשת של קווי התעופה לשארם שסגורים גם הם מסיבות ביטחוניות-מדיניות-ממשלתיות, ולא מטעמים כלכליים תיירותיים.
מי שראה את שלדי בתי המלון הלא גמורים עומדים בעיזבונם בכביש היוצא דרומה מטאבה מבין כי מדובר בלא מעט כסף בסופו של יום.
כך או אחרת, נראה כי בין ההמלצה שלא לנסוע לסיני לבין הדאגה לביטחוננו הנוסעים, אין דבר של ממש. רק שלא יתפוצץ לנו בפרצוף.
סמים
יש דברים שפשוט עדיף לעשות בתל אביב. מאז ומעולם נפלא מבינתי מה מביא את בחורינו המצוינים ואת בנותינו המצוינות לא פחות לעשן דווקא בסיני. החומר לא יותר טוב, הוא לא באמת יותר זמין, והוא הרבה הרבה פחות חוקי. עם מה נשארנו? נכון, כמו בכל דבר אחר בעולם השלישי, הוא הרבה יותר זול. זו לא סיבה טובה מספיק על מנת להסתכן בחתונה קתולית עם הכלא המצרי (במקרה הטוב).
אולי מים גנובים ימתקו, אבל עונש מוות נשמע לי די מר. גם עלי גת נחשבים במצרים לסם לכל דבר.
פורנוגרפיה
אסורה בתכלית האיסור. להשאיר בבית יחד עם שאריות התחמושת מהמילואים, עוד דרך נפלאה להסתבך כהוגן עם הרשויות המצריות. במצריים פורנוגרפיה אינה עניין של גיאוגרפיה. לפורנוגרפיה עשוי להיחשב גם מה שנראה לכם כדבר נקי ואומנותי. כל מה שקשור בעירום או במיניות הוא כבר גבולי.
שוחד
שלא כמו במרוקו למשל, שם אי אפשר לעבור יום מבלי ששוטר יבקש 'ארוחת בוקר' (או ערב), נדמה כי כאן בעיקר מדובר באגדות ובדעות הקדומות שיש לישראלים על המצרים. הרושם הוא שהפרה רוצה להיניק יותר משהעגל מתכוון בכלל לינוק, וכי לא מעט ישראלים מבוהלים פשוט רצים ותוקעים שטרות לידי מי שכלל לא התכוונו לכך.
מעולם, מעולם לא ביקש ממני מצרי בתפקיד ולו רבע לירה (יש שטר כזה) בעבור איזו פעולה או מחדל. אולי הדבר שונה כאשר מסתבכים. אולי כמה וכמה שטרות של מאה יחלצו אתכם מידי החוק בעת צרה. לא יודע, לא מאחל לאף אחד לדעת.
לפנייה לכתב/ת 
