סצ'מו-בר בשכונת פלורנטין

באחד הברים ברובע העתיק של הוואנה, באחד מערבי השתיה הארוכים שלו, כאשר כמות הרום שזרמה בעורקיו לא נפלה מכמות הדם, התיישבה נערה קובנית יפה, שחומה וחושנית על ברכיו של המינגווי. זה היה לקראת סוף שנות ה-60 של המאה שעברה, זמן קצר לפני שעזב הסופר את הוואנה האהובה עליו, ושקע בדיכאונות קשים שהסתיימו בהתאבדות. קח אותי אליך הביתה, היא אמרה לו צוחקת לרוחב שיניה הלבנות, והוא, בשארית שנינותו ענה לה: הבר הוא הבית שלי, כאשר אני אצלי אני רוצה הביתה.

אגדת האלכוהול הזאת צפה בזכרוני השבוע, כשאני צמוד לקיר הימני של סצ'מו-בר, בפלורנטין, רובע תל-אביבי שמסרב להכנע להתפוררות. כל בר שמצליח לשחזר אווירה בר קלאסית, מזכיר לי את המינגווי. זיע אסוציאטיבי. קלאסי הוא המינון הנכון של רעש ושקט, אפלולית ואור, אנשים יחד ולבד - והרבה אלכוהולים שונים, חד סיפרתיים ודו-ספרתיים בחוזקם. סצ'מו-בר עומד בחלק ניכר של הדרישות, ומרוויח נקודות בונוס בזכות רצפת העץ הפשוטה והיפה שלו.

במשך שתיית ליטר אחד של גינס מחבית, צונן במידה הנכונה, עם קצף קטיפתי סמיך בדיוק כמו שצריך, באו ויצאו, ובין לבין ישבו על הבר, או על כסאות כרית זקופים, אנשים צעירים מאוד. הם נראו מקומיים, מהשכונה. שמחתי להעלות (מעט) את ממוצע הגיל. בר זקוק תמיד גם למעט ניסיון חיים, והברמנית בצד

הפנימי של הדלפק, בת עשרים פלוס, למרות חינניותה הרבה, לא נראתה כמי שניסיון חיים הוא הצד החזק שלה, בינתיים. המוזיקה היתה מעורבת, גם ג'אז וגם כל השאר. מי שבא רעב, נאלץ להסתפק בזיתים חריפים, או במאפים. מאפים? מלבני בצק אפוי, בגודל חצי בול למכתב בארץ, מלוחים, פריכים, בני לוויה מפתיעים בהתאמתם לבירה.

אם הייתי דייר אחת הקומות של הבית אשר מעל לסצ'מו-בר, או לפחות גר בשכונה במרחק הליכה מתנדנדת, הייתי מבלה את הערב בחברת אחד משישים מיני הוויסקי שהוא מציע. מקדיש עצמי למשל ל"ויסקי החודש", מנהג מקומי לדחוף מותג אחד במחיר מפתה. הפעם אגב, זה ה"גרנט'ס" המיושן בחביות שהכילו קודם לכן חרז ספרדי. הארומות מן העץ הספוג נותנות לבלנד הסקוטי משמעות ועומק מיוחדים.

פרטים אישיים: סצ'מו-בר, רחוב ויטל 6, תל-אביב. בירות מחבית מ-21 עד 25 שקלים, ויסקי החודש: 32 שקל, זיתים, מאפים: 7 שקלים. המלצה: מקום לשבת לבד.