שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרק 6: נפלתי חזק

    נפילות הן חלק מהחיים של חולה ALS. עד הרגע שנמשך כמעט נצח, בו הבנתי שזהו זה, אני עובר לכיסא גלגלים - הספקתי להוריד כאפות לחבר הכי טוב שלי, למסור אותו, ליפול, להיפצע, לשתות דם, לפחד פחד מוות, ובעיקר - לשכב חסר אונים כמו צב על הגב

    אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו הכרחית לכם:

     

    לפני שלוש שנים, בעקבות כאבים ביד שמאל, התגלה לרונן פורת, מעצב תעשייתי בן 33 מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם "מחלת לו גריג", ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג.

    אט-אט ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא לא זז ולא מדבר. עם זאת - הוא שומר על אופטימיות, ובעזרת מתקן מיוחד, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

     

    _____________________________

     

    עכשיו קדימה, לפרק, אבל קודם כל הערה: בלי רחמים, בטח לא עצמיים, אבל שימו טישיו בסביבה, למקרה שתצטרכו.

     

    נפילות הן חלק מהחיים של חולה ALS. מרגע שהמחלה פוגעת בגפיים התחתונות ועד לאותו מעמד גורלי, דקה שנמשכת נצח, שבה החולה מבין ששום דבר טוב כבר לא יצמח מזה, מחליט שנמאס לו ועובר לכסא-גלגלים - הוא יסבול נפילות חוזרות על ימין, על שמאל ועל הפנים.

     

    את הנפילות שלי אפשר לספור באצבעות שתי ידיים: הן בלתי נמנעות, חלק מהמחלה. בדיוק כמו שאין רוכב אופנוע שלא החליק או התרסק לפחות פעם אחת - כך לא תמצאו חולה ALS שלא נפל. הנפילות הראשונות לא מפחידות כמו האחרונות. בהתחלה עוד הייתי מצליח איכשהו להספיק לבלום שנייה לפני. גם לקום היה יותר קל יחסית. אחר כך זה הלך והסתבך.

     

    אם עדיין יש לכם סבלנות אלי, תרשו לי לספר לכם על שלוש נפילות:

     

    נפילה 1: עם טקו הבוקסר

     

    נפתח בעובדה: חולי ALS יכולים להסתדר יפה מאוד גם בלי כלב בוקסר. בעיקר לא בעל מזג כמו שהיה לטקו שלי - מקסים וידידותי, רק מה, מתלהב.

     

    הצלחתי לאלף אותו כמעט לכל דבר, חוץ מאשר להתרגל לטייל עם רצועה בלי למשוך. בדרך כלל, הוא היה מוציא אותי לטיול, ולא הפוך. מרגע ששמע את רחש הרצועה, היה המתלהב נכנס להיסטריה. אלף כבאים לא היו מצליחים לכבות אותו. איכשהו, הסתדרתי איתו, אף שלא אחת חטפתי צליפת-שוט צווארית (כן, כמו בתאונת דרכים) בגלל המשיכות שלו. טפו עליו, כוח לא היתה הבעיה שלו.

     

    ההקדמה הזו - בטח הבנתם - היא סיפור הרקע לאחת הנפילות הראשונות שלי. אמנם זו היתה נפילונת, מיני-נפילה, אבל בשבילי היא בלתי נשכחת, כי זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה הכיתי את טקו. המכות אמנם רק דגדגו אותו, אבל אני הצטערתי אחר כך נורא. אני חובב מושבע של כלבים ומתנגד נמרץ לכל סוג של מכות, גם אם התירוץ הוא "למטרות אילוף".

     

    כך, ביציאה מתחנת החיסון בחולון, המתלהב החליט למרוח אותי במורד עשר המדרגות. זה לא ממש כאב, אך מבהלה ותיסכול הורדתי לו איזה ארבע או חמש כאפות מצלצלות. יכול להיות שהוספתי גם בעיטה, לא בדיוק זוכר. את ההרגשה שבעקבות התקרית אני זוכר טוב-טוב: לראשונה נאלצתי להודות שעלי להיפרד מהחבר הכי טוב שלי (וסליחה חבריי בני האדם), משום שלא אוכל להסתדר איתו יותר. כאילו המכות זעקו את התסכול שלי: ''יא מתלהב, בגלל המשיכות שלך אני נאלץ למסור אותך, אתה לא מבין?''. בטח שהוא לא הבין.

     

    משכנו, תרתי-משמע, עוד כמה חודשים ביחד, עד שמסרתי אותו בצער וביגון.

     

    נפילה 2: עם דאז יקירתי

     

    "בוא איתי להליכה", ביקשה אשתי-יקירתי ערב אחד.

    "איך הליכה? בקושי אני עומד על הרגליים", ניסיתי להתחמק תוך כדי תמרון בקרב-מחשב רווי שפיכות דמים מול מפלצות מפוקסלות.

     

    "נו, בבקשה. רק תתחיל ללכת איתי, ואחר כך תחכה על הספסל", התחננה הגברת והציעה לקחת גם את סויה הקטנה, הכלבה מס' שתיים שלנו, שעדיין איתנו.

     

    נו, לא יכולתי לסרב. זה היה, כמו שאומרים, ערב אביבי יפהפה, עם ריח פרדסים באוויר הצלול, בריזה נעימה והרבה אנשים שעושים ג'וגינג. עשיתי סייב למשחק, כיביתי את המסך והתארגנתי לצאת. אז עוד הייתי יכול ללכת מרחק סביר, לא בלי להתעייף. את המטרים הראשונים עשינו ביחד, ובשלב מסוים היא פתחה מבערים ונפרדה ממני לשלום, מותירה אחריה ענני אבק ואותי על הספסל הציבורי, ממתין שתחזור מזיעה ומאושרת.

     

    הנה הן חוזרות: סויה, מכשכשת באושר ונובחת את דרכה על כולם, כל כלבי השכונה אחריה (לא יעזור להם, היא מעוקרת, אלא אם כן גם הם בעניין של יחסים אפלטוניים) ומיוזעת ומאושרת בעקבותיהם - אשתי-יקירתי.

     

    ''איזה כיף שבאת איתי'', היא מחייכת (את חיוכה הנפלא) בעודנו עושים פעמינו הביתה. אני מהנהן, ומצליח לחשוב רק על המשחק, כי בטח המפלצות משתעממות שם בלעדי. ובעודי שקוע בהן - מעדתי על בלטה סוררת, נפלתי על הסנטר בעוצמה שלא היתה מביישת תאונה חזיתית בין משאיות. הסנטר נפתח והדם נשפך.

     

    נסענו למיון.

    האחות בקבלה שאלה באדישות: ''חולה במחלה כרונית?''

    עניתי בנון-שלאנט: ''כן, ALS''.

    היא ביקשה שאאיית לה.

     

    לעומתה, האחות שחבשה לי את הפצע, היתה הרבה יותר אמפטית. בכלל, היא היתה משהו שונה לגמרי, כמו מהחלומות הרטובים, כולל המחשוף. אחרי שלוש שעות יצאתי משם עם דבק במקום תפרים ו-וואחד צלקת.

     

    נפילה 3 ואחרונה: עם עצמי 

     

    זו האחרונה והמפחידה מכולן - תוך כדי הליכה. הנפילה הזו הביאה אותי להישבע שלא אנסה יותר ללכת בכוחות עצמי. אפילו הליכון היוקרה האופנתי שלי לא עזר. זמן קצר לפני כן קניתי לי הליכון מעוצב בירוק-צפרדע (יותר מ-2000 שקלים), ששירת אותי נאמנה קרוב לשנה.

     

    הייתי לבד בבית, והחלטתי לעבור מהמיטה לכורסה בסלון. כשקמתי בקושי מהמיטה כבר ידעתי שזו תהיה משימה קשה וכואבת, אבל לא בא לי להשלים עם מציאות כזו, ואולי רציתי להוכיח לעצמי שעשרה מטרים - אני עדיין יכול ללכת.

     

    אחרי שני המטרים הראשונים הבנתי שהמשימה בלתי אפשרית. מצד שני, לחזור למיטה זה כרוך בפניית פרסה, פעולה קשה שבעתיים. מעולם בחיי לא פחדתי כמו באותו הרגע. מעולם לא ידעתי שהפחד יכול לשתק בעוצמה כזו. הביטוי 'לשקשק מפחד' אמנם פושטי וזול, אבל הוא הכי קרוב לתיאור התחושה: הרגליים רעדו, הלב הלם בחוזקה ובקצב מתגבר, התחלתי להזיע.

     

    ''אל תיכנע", שידלתי את עצמי, "רק עוד שמונה מטרים. יו קן דו איט".

     

    התקדמתי במהירות צב וברגליים כושלות. הייתי כבר קרוב, אבל הפחד הכריע אותי. הבנתי שאין סיכוי שאצליח, ושתיכף אני נופל. האמת היא שהייתי כל כך עייף מהמאמץ, שרציתי ליפול, רק שהסיוט הזה יסתיים לו.

     

    לא יכולתי לבלום את הנפילה. קרסתי לאחור כמו בול עץ. בום. הראש נחבט ברצפה, נחתך, והדם חגג. ראיתי כוכבים. הפחד הארור פינה מקום לגיבור חדש בעלילה של חיי - חוסר האונים. 

     

    הרבה פעמים אני מרגיש חסר אונים. אי אפשר להכביר מילים בעניין הזה - זו הרגשה מחורבנת, משפילה. כמו צב על הגב.

     

    איכשהו, כמו סצינה מסרט, הצלחתי בשארית כוחותיי להגיע לפלאפון, שלמזלי נותר על ההליכון, ולחייג לדאז יקירתי. בערך עשרים דקות של נצח עוד שכבתי כך, חסר אונים, שותת דם מהראש ומגדל נפיחות הדרגתית באזור הפציעה עד שהגיעה סוף-סוף, מבוהלת. אבל זה לא נגמר בזה: ככל שהתאמצה, דאז יקירתי לא הצליחה להרים אותי בכוחות עצמה (ואני לא הרשיתי לה להזעיק את השכנים. בגלל הפאדיחה). במקום זה היא שמה לי כריות, חבשה את הראש המדמם, החזיקה לי את היד, ליטפה אותי והרגיעה אותי.

     

    ככה חיכינו עד שגם אמא שלי הגיעה. רק אז הצליחו שתי הנשים בכוחות משותפים להקים אותי ולהשכיב אותי במיטה.

     

    הסיוט נגמר, אבל הרגשת הפחד מלווה אותי עד היום. אפילו כעת, כאשר אני כותב לכם על זה - הלב שלי דופק כמו משוגע.

     

    *  *  *  *  *

     

    היומן שלי, למי מכם שעוד לא קרא, לא ידע, לא סיפרו לו והכלבה לעסה לו את האינטרנט: 

     

     

     


    פורסם לראשונה 13/10/2003 20:32
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    על כיסא הגלגלים, בקיץ 2002. היו כמה נפילות בדרך אליו
    לחצו כאן לקרוא את פרק ההיכרות עם רונן פורת
    לחצו כאן כדי לקרוא את הפרק הראשון ביומן של רונן: הכל התחיל ביד שמאל
    לחצו כאן כדי לקרוא את הפרק השני ביומן של רונן: חופש, אהבה וחושומור
    לחצו כאן לקרוא את הפרק השלישי ביומן של רונן - מת לצעוק
    וכאן כדי לקרוא את הפרק הרביעי: סיפורים מהכורסה
    וכאן כדי לקרוא את הפרק החמישי: עם קצת עזרה מחבריי
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים