עוד קופסה אחת, ודי

ערב חזרתנו להודו. הטיסה מחר בבוקר. השעה 23:30, ואני בסופרמרקט המפואר בשכונה של אמא. העגלה ריקה, ואני אובדת עצות מול המדפים. המזוודות מרוצ'רצ'ות, הפרידות הדומעות מבני-הדודים כבר אחרינו, ואת הפתרון להרגשה הלא נעימה בלב באתי לחפש כאן.

רק עוד קופסת עוגיות שוקולד-צ'יפס אחת, שיהיה מה לנשנש בטיסה, ורק עוד קופסת גרנולה אמריקנית, כי אולי פתאום הילדים יסכימו לטעום, ורק עוד שפורפרת אחת של משחת שינים מלבינה, כי אני עוד מאמינה בזה (למרות שאין תוצאות אחרי חודשיים של שימוש). אבל עכשיו, מול כל השפע הזה, אני מאבדת (כרגיל) את שפיותי, והמוצרים מתחילים לצעוק לעברי באסרטיביות מבהילה. "היי, את שם. כן, את. תסתכלי לרגע עליי, אני פילאף האורז האינסטנט בטעם הודי, כאן, במדף השני משמאל. אני ממש ממש טעים".

"כן, אתה טעים," אני עונה לו בטלפתית, "אבל השתגעתי לקחת אורז אינסטנט בטעם הודי להודו?" "פילאף טעים כמוני בטוח אין שם," הוא עונה לי, מעמיד פני נעלב. "אל תאמיני לו," צוחק הקוסקוס המרוקני. "קחי אותי במקומו". "כבר יש לי שלוש חבילות במזוודה," אני עונה, וישר פונה אליי הסלסה המקסיקנית בטעם עגבניות מיובשות ופילפל הלפניוס. "חישבי כמה נפלא יהיה לטבול בי את חטיפי התירס שלך כשתשבי לפנות ערב במרפסת הפונה לים." "אבל אין בהודו חטיפי תירס," אני עונה, שוב בטלפתית, ומבינה שטעיתי טעות גדולה.

בניסיון לברוח מ-45 סוגי חטיפי התירס, שהתחילו ממש לצווח שאקח אותם איתי, אני מסיעה את העגלה שלי מהר לשורה אחרת. עוד לפני שאני פוקחת את עיניי מתבררים לי ממדי האסון. "היי אהובה, נפלאה, מתוקה שלנו," לוחשים לי בנגינה שמיימית כל חפיסות השוקולד והממתקים הממלאים את מדפי שורה מספר 6. "היום אנחנו במבצע מדהים," מזמררת קופסת בראוניז (מהסוג הכי טעים שטעמתי מימיי), "שלוש קופסאות במחיר של שתיים".

"אבל אין לי מקום במזוודות לעוד שלוש קופסאות בראוניז," אני לוחשת חסרת אונים, ומהמבט ששולחת לעברי האישה שעוברת לידי אני מבינה ששכחתי כבר לענות בטלפתית. "עזבו אותי אני מתחננת". "לא נורא," עונה לי הבראוניז, בקול אימהי מתחנחן. "קחי רק אחד, או שניים. בכל מזוודה יש מקום לעוד קופסה או שתיים".

"המזוודות שלך כבדות מדי," אני מזכירה לעצמי בחומרה. "הרי הבטחת לעצמך שתתחילי לנסוע עם משקל יותר קל. גם ככה קנית מאות פריטים מכבידים ומיותרים." עכשיו אני עוברת לאיומים: "כל קילו  נוסף הוא קילו על הגב שלך, וגם ככה הבית הקטן שלך דחוס בשטויות.

די כבר," אני גוערת בעצמי, וזעה קרה נוזלת לי מהמצח ומהצוואר. אני חשה היטב את צינת המזגן משורה 5, המוצרים הקפואים.

סוף סוף אני שומעת עוד קול, והוא אחר לגמרי. לא מתחנף, לא מפתה, לא גוער. הקול שקט וסמכותי, והוא של מהרג'י, הנזיר המתגורר במעלה הגבעה, והוא אומר: "אפילו אם תארזי את כל הסופרמרקט הזה בתוך המזוודות שלך עדיין לא תצליחי להביא את אמריקה איתך לכאן, להודו. את צריכה להחליט ולעמוד בהחלטה שלך בכבוד. אז קחי נשימה עמוקה, כמו שלמדת. כן, ככה זה יותר טוב".

הנשימה שלי מתיישרת והבחירה קלה. אני לוקחת קופסה של בראוניז ואז ממהרת הביתה אל המזוודות, אל הילדים הישנים, ואל המסע הארוך שייקח אותנו הביתה, אל משכן נפשי ומחוז חפצי.