בירה בחיקה של מולי

ג 'יימס ג'ויס, מגדולי הסופרים של אירלנד ושל המאה ה-20, חי בפאריז כאשר ראה אור ספרו "יוליסס", המתאר יום בחייהם של כמה מתושבי דבלין. את הבירה האירית שלו, בגוון האדמוני המזכיר רעמת שיער של אהובה זו או אחרת מהבית הרחוק, הוא נהג לשתות בפאב אירי באחת הסמטאות הסמוכות לכיכר האטואל.

גם אנחנו יכולים לעשות זאת (לשתות, לא לכתוב את "יוליסס") בפאב אירי תל-אביבי, שלקח על עצמו בחן רב את השם מולי בלומס (בעצם בלום'ס), כשמה של אחת הדמויות המאכלסות את ספרו של ג'ויס. המעגלים בחיים, יגיד האירי, הם כמו עיגולי הרטיבות שמשאירה כוס הבירה על דלפק הבר. זה מתייבש עד הבירה הבאה.

באחד הערבים הסתוויים יחסית באיזור האקלים שבין הים לרחוב בן-יהודה היה משהו הזוי במוזיקה המקפיצה עם השורשים הקלטיים, שנוגנה "לייף" בחדר הפנימי של הפאב, התגלגלה לרחוב ואף הצליחה לגרום לכמה מן הנוכחים לנתר במקומם, כמו היו בחתונה דבלינאית עליזה. האחרים, צפופים וטובי-לב, ישבו או עמדו אוחזים בכוסות בירה, עוצמים עיניים וחולמים שהכל סביב ירוק. ממש שליחות קדושה להביא במקומותינו אנשים לנהרה שכזאת, אפרופו המציאות.

אני נאבקתי בשליחות עצמי בזוג נקניקיות טלה, שהאש הגדולה במטבח שרפה יתר על המידה, אבל שני חצאי קילקני צירפו גם אותי למחנה המאושרים. הקילקני, יש לדעת, היא בירת איל אירית אדמונית ומצוינת, עם טעמי לתת מודגשים, שהחל לעשות איש חם-מזג אחד, ג'ון סמית'וויק שמו, בשנת 1710 בעיר קילקני. בשנת 1965 נמכרה המבשלה המשפחתית לענק הידידותי "גינס", ששמר (לפי רוב העדויות) באדיקות על האופי ועל היופי של המשקה, על הנגיעה החמאתית ועל הארומה המעושנת שלו.

עם כל השמונצעס א-לה-אירלנד הקלאסית אשר על הקירות, עם קהל מעורב לחלוטין, 20 עד 60, ועם מספיק עשן סיגריות וסיגרים באוויר, מולי בלומס הוא מקום שתל-אביב צריכה לנצח נצחים, בשביל הנשמה הקוסמופוליטית.

פרטים אישיים: רחוב מנדלי 2, פינת הירקון. תפריט פאבי: נקניקיות-רוסטביף-כריכים - 32 עד 48 שקל, חצי קילקני 23 שקל, שליש - 17. מי שרוצה לשבת, צריך לבוא מוקדם.