בירעם: עדיין גולים בארצם

באין פלורליזם של ממש בחשיבה הישראלית המונוליתית, הובא לכאורה הגליל והפך מיום היותו לסמל ולדוגמה כיצד על כברת ארץ קטנה חיים באותה כפיפה ערב רב של עמים ועדות, אמונות ודרכי ביטוי, ואפילו נדמה הדבר כי כולם מצאו שם את מקומם. כמעט. והם - יהודים חילוניים ודתיים, פלשתינים סונים ונוצרים (מארונים, קתולים ואורתודוקסים), צ'רקסים ודרוזים, בדואים ויסלחו לי כל אלה שפסחתי עליהם.

אומנם, מכל אחד מאלה התברך הגליל במנות קטנות - ויש, ומטעמים פוליטיים, המצרים על כך כשם שיש המברכים - אלא שפינה אחת קטנה בחרתי להציג, בריטואל שנתי של תהייה וצער, והיא אחת מכמה אך מפורסמת מאחרות.

בירעם הוא המקום, אם כי באותן ד' אמות זרועים שרידיה של ברעם גם כן, אלא שאת שרידי בירעם הנוצרית לא מחו מעל פני האדמה, ובניה, כתושבי כפרים אחרים בגליל, לא נסו ולא הונסו אל מעבר לגבול הלבנון כי אם אזרחים הם בארצנו וגולים בארצם. ביתם של אנשי בירעם, אלה שהובטח להם על ידי נציגי צבאנו עוד בימי מלחמת העצמאות - בה לא נטלו חלק ולא התייצבו נגדנו - כי עם סיומה ישובו לבתיהם, הוא עד עצם היום הזה גן לאומי שהבאים בשעריו משלמים בקופתו, ועל אדמותיהם בנוי לתלפיות קיבוץ של 'השומר הצעיר'. הללויה.

בין בתיו הנטושים של הכפר בירעם עדיין ניצבת כנסיה, שמאמינים פוקדים ומטפחים אותה ונושאים בה תפילה לשמו הגדול של מושיעם שבושש מלהשלים את מלאכתו, ולשמו, הגדול אף הוא, של חנא (יוחנן) קדושם, שמא יתרצו ויוכלו אלה לשוב לביתם.

עד שיחזרו העקורים לביתם

עד שתמלא מדינת ישראל את פסקי הדין שהוציאו ערכאותיה שלה ממש - ובהן אף בית הדין העליון שישב כבית דין גבוה לצדק - ולפיהם יחזרו עקורי בירעם לבתיהם ועמם גם אלה מאיקרית ומעוד כהנה וכהנה כפרים, אפשר לשוטט בכה ובכה.

מעבר לחורשה הנאה ולמדשאה המטופחת - שעליה מתרוצצצים בימי חג ומועד ילדי העקורים וצווחים בערבית בלולה בעברית צווחות של ילדים, שאינם יודעים כי על אדמות הרמייה של כפרם הם משתעשעים - עומדים שרידי הכפר היהודי ברעם, שאף תושביו היהודיים נעקרו ממנו ויצאו בגלות, ואלה שלא יצאו בגלות ונותרו בבתיהם הדלים בנו בעמלם ובממונם בתי כנסת לתפארת. האחד נעלם כבתי הכפר וכתושביו היהודיים ולא נותר ממנו כמעט זכר, והשני, גדול ונאה, אף כיכב לפני היות השקל על שטר רב-לירות ופיאר את ממוננו העברי בתמונותיו.

חזית עמודיו המפוארת, קירותיו האיתנים, פתחיו המעוטרים, עמודיו ואולמו, מרצפותיו העצומות ואולי אף שרידי קומה שנייה או אפילו עזרה, כל אלה מעידים כי עוד לפני כ-1,500 שנים, בימי ביזנטיון הרשעה, חיו כאן יהודים בעלי ממון ובעלי יכולת ובעלי רצון ובעלי בתים של ממש. סופו של הישוב היהודי, שדעך יחד עם כל יהודי הגליל, בימי פרעות שפרעו בהם שודדים תורכמנים ורשעים צלבנים. יושבי ברעם נסו אל הלבנון ואל סוריה, או שהמירו את דתם והפכו למוסלמים, או שעשו גם זאת וגם זאת. וכדרך שמקובל בארצנו, באין בעלים ובאין משפט, באו אחרים תחתיהם.

שיעור נוגה בחוכמת חיים

יום קיץ אחד התענגתי על בשר חוגלה אסור עם שומר המקום הזקן, איש בירעם שלא גר בכפרו אלא רק שמר על חלק ממנו, ואשר קרוביו טורחים לבוא ולנקות את שאריות המזון של המבקרים ובאותה הזדמנות גם את כנסיית חנא הקדוש. כיוון שהימים היו ימי המלחמה המטומטמת בלבנון, שוחחנו על מה שיהיה ואיחלתי לו שיחזרו הוא ובני כפרו לבתיהם, ישקמוהו ויבנוהו, ואנו היהודים נוכל לקשור כתר של הגינות בעניבתנו הצופית. התחייך אז הזקן ופסק פסוקיים: "לו זרענא א-לו טלע יא רית". ובעברית - אם אנו זורעים לו-יהי, נקצור הלוואי. ללמדנו, שמתקוות מקבלים רק תקוות נוספות ולא עוד.

בעודי מגרד את פדחתי במבוכה, קרא הזקן כאילו את מחשבותי ואמר שאם תהיתי מדוע בני בירעם לא עושים מעשי אזרחים שווי-זכויות ונוטלים את זכותם בארצם ובמדינתם, הרי כדאי שנזכור שאנו עצמנו התמודדנו עם שר ההיסטוריה ועברנו את כל מוראות הזמנים, לפי משפט שהיה כפי הנראה נר לא רע למרגלותינו: "אלהריבה תלתין אלמראג'ל". ובלשון קודש: המנוסה היא כבר שני שליש מן הגבורה.

מה שמלמד שחוכמת חיים אינה בלעדית לנו, ובחיוך של שר ההיסטוריה חסרות הרבה יותר שיניים מכפי שחשבנו.

איך מגיעים

במפת הטיולים וסימון השבילים 'הגליל העליון' (מס' 2), כמה מאות מטרים מצומת ברעם, צפונה, על כביש מס' 899. עוד בסביבה: יער ברעם ונחל צבעון; נחל גוש חלב; אפשר גם לבקר בכפר אלג'ש (גוש חלב); מערת פער בדולינת סאסא; הר מירון.