שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    נלחמים על ביל

    האם אומה תורמן בטריינינג זה קולנוע גדול? האם עדיין קוּל להיות קול? אהרון קשלס מתמוגג מסרטו החדש של טרנטינו וקובע: יצירת מופת. רענן שקד לא מבין על מה הרעש ומכריז: ניג'וס. המלחמה החלה

    בעד / אהרון קשלס נגד / רענן שקד 

    בעד / אהרון קשלס

    ב-1994 הייתה זו זריקה אימתנית לליבה הדועך של מיה וולאס (אומה תורמן) שהשיבה לה את חייה. בעיני חוקרי קולנוע רבים זריקה זו סימנה למעשה את נשיקת החיים אותה ביקש להעניק קוונטין טרנטינו לקולנוע האמריקאי הגווע. מאז חלפו תשע שנים, שאת מרביתן העביר טרנטינו בקינון על יצירתו המצוינת והלא-מוערכת, "ג'קי בראון" (1997); בצפייה בדור שלם של חקיינים בריטים, צרפתים ואמריקאים, שביקשו להיות "הטרנטינו הבא", ובהופעת אורח בלתי נשכחת בסדרת המתח "זהות בדויה".

     

    ב-2003 זהו יתוש שמתיישב על גופה של "הכלה" (שוב אומה תורמן) ומעיר אותה מתרדמת בת ארבע שנים. בדיוק כמו המזרק של "ספרות זולה" כך גם היתוש ב"להרוג את ביל" מסמן מחד את התעוררותה הפיזית של הפרוטגוניסטית, ומאידך התעוררות קולנועית, ובמקרה האחרון, את התעוררותו של אחד מגאוני הקולנוע האמריקאים האחרונים, קוונטין טרנטינו, שבדומה לגיבורת סרטו החדש, מקיץ אף הוא מתרדמת כפויה בת שש שנים, שבמהלכה רקם את תכנית הנקמה האולטימטיבית: "להרוג את ביל".

     

    הנוקמים

     

    הרעיון לעשיית הסרט "להרוג את ביל" עלה עוד בזמן הפקת "ספרות זולה", אך נדחה לאור התחייבויות קודמות של טרנטינו, ואולי טוב שכך, שכן תשע השנים הקשות שעברו על היוצר, הציבו אותו במצב הנפשי האידיאלי ליצירת סרט שעניינו נקמה. בראיונות שהעניק טרנטינו בכדי לקדם את יצירתו החדשה הוא טוען כי ב"להרוג את ביל" הוא ביקש להגשים את חלומו הרטוב של הmovie-buff, שילוב בין עלילות הנקמה של סרטי קונג-פו מבית היוצר של האחים שואו וצ'נג צ'ה (וההשפעה של הסרט “Five Venoms”, ניכרת בכל רגע נתון) וסיפורי החניכה של יואן וו פינג (“Drunken Master”), שמרכיבים חלק ניכר מהעלילה בחלקה השני של היצירה; ערבוב בין סרטי הצ'מברה (סמוראים) המדממים במיוחד של קנג'י מיסומי (הסדרות הקולנועיות: "זטואיצ'י" ו"Lone Wolf and Cub") וסרטי היאקוזה הניהליסטיים של סייז'ון סוזוקי וקינג'י פוקאסאקו (בייחוד היצירה “Battle Without Honor and Humanity”). ואם לא די בכך הרי שהסרט עמוס במחוות למערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה, סרטי אנימה ויצירות האימה האיטלקיות של שנות השבעים (עם הדגש על הקולנוע של לוצ'יו פולצ'יו).

     

    השאלות הראשונות שעולות לאחר הצפייה הן הבאות: האם "להרוג את ביל" הוא לא יותר ממפגן שרירים קולנועי של יוצר ילדותי? האם טרנטינו משתעשע בניימדרופינג (וליתר דיוק Scene-dropping) שיאפשרו לו לדחוס את כל המחוות האפשריות ביצירה אחת והאם יצירתו האחרונה ראויה לכל הטענות שהושמעו בגנותה של האלימות הא-מוראלית והבלתי מתפשרת?

     

    התשובה לכל השאלות הללו שלילית, ולמעשה, טרנטינו זוכה לחוות בימים אלו על בשרו את אשר חוו כל אותם יוצרים גדולים, דוגמת סוזוקי, פוקאסאקו, מיסומי וליאונה, בימים שסרטיהם יצאו לאקרנים. "סיגנון יתר"; "ניהליזם"; "רדידות"; "אלימות קהת חושים" - אלו מקצת האשמות שהופנו לעבר היוצרים אליהם נושא טרנטינו את עיניו, אך כפי שיודעים חוקרי הקולנוע היום, יודע גם טרנטינו, שיצירותיהם של ארבעת היוצרים הללו הקדימו את זמנן, וכי בארבעת המקרים השימוש האינטנסיבי באלימות מטרתו הייתה אחת, לרוקן את האתוסים שעליהם התבססו סרטיהם. מיסומי, סוזוקי ופוקאסאקו ביקשו להתעמת עם הקודים האתיים האלימים וחסרי ההגיון של הסמוראים בתקופה הפיאודלית, ובכך מתחו ביקורת חריפה על פעולותיו של הקיסר, שביקש לנהוג כמו אבותיו בזמן מלחמת העולם השנייה. לעומתם, סרג'יו ליאונה ביקש לבחון את האתוס האמריקאי שעומד בבסיסם של מערבונים רבים, ובכך יצר את ביקורתו על הקפיטליזם האמריקאי, ביקורת שמבצבצת כבר בשם סרטו הנודע, "בעבור חופן דולרים".

     

    על-אף שהאלימות בסרטיהם של ארבעת היוצרים הייתה חסרת פשרות, לעולם היה בהם כאב אמיתי. הכבוד והקודים האתיים הם שהניעו את גיבורי הסרטים היפניים. הכסף שעומד בבסיסו של האתוס האמריקאי הוא שהניע את גיבורי המערבונים של ליאונה. וכך הם הילכו להם מאקט אלים אחד למשנהו. האם היה בהם הגיון? בהחלט לא. האם ניתן היה למנוע אותם? אולי, אם החברה והקודים על-פיהן היא מתנהלת היו משתנים.

     

    לא בקו ישר

     

    ב"להרוג את ביל" טרנטינו רוקח את המחווה האולטימטיבית ליצירותיהם של הארבעה. ביום חתונתה של "הכלה" ההרה, חמשת שותפיה לעולם החיסול, ובראשם ביל(דיוויד קראדין), מגיחים, מחסלים את בעלה ויתר המשתתפים, יורים גם בה ומותירים אותה, מבלי ידיעתם, בתרדמת. לאחר ארבע שנים "הכלה" מבקשת לנקום כשהיא מצוידת בחרב מיוחדת שהכין לה האטורי האנזו (סוני צ'יבה מ"Street Fighter").

     

    טרנטינו אומנם מסתמך על עלילת נקמה אופיינית לסרטי הקונג-פו, אך הוא מבקש לספרה בדרכו הייחודית, ובהתאם למילים אותן מסננת דמותו של האנזו במהלך הסרט "נקמה היא לעולם לא קו ישר. היא כמו יער", כך מתנהל לו גם הנרטיב של "קיל ביל". טרנטינו שובר את הרצף העלילתי כפי שעשה בסרטיו הקודמים, באמצעות קפיצה בזמן, אך הפעם נראה שמטרתו היא אחרת. הפרק הראשון של היצירה מתחיל בספרה "2", שמסמן את החיסול השני בפנקסה של הכלה, והסיבה שטרנטינו פותח בו, הינה בעלת חשיבות מכרעת בכל הקשור לטענות שהופנו כלפי אופייה הא-מוסרי של היצירה. בשיאו של הפרק הראשון, "הכלה" מחסלת את ורניטה גרין (ויויקה פוקס) למול עיניי בתה. "הכלה" שלא הייתה מודעת לעיניה הצופות של הבת, מתנצלת בפניי האחרונה ומוסיפה כי אם בעתיד הרחוק, יהיה לה צורך לנקום את מות אמה, היא תחכה לה.

     

    הסיבה שטרנטינו פותח ברגע הזה את סרטו היא בכדי ליצור רגע קולנועי דומה לזה שיצר פוקאסוקו בסרטי היאקוזה שלו. מהאלימות בסרט אין אנו אמורים לשאוב הנאה חסרת דעת. האלימות בסרט מדממת. כואבת. חסרת הגיון ולעולם איננה מהווה את הפתרון הנכון. נהפוך הוא, כל אקט של אלימות פותח דלת למשאלת מוות נוספת, וכך יוצר לנו טרנטינו מעגל דמים (ושימו לב לסיפור ילדותה הדומה והעגום של או-ראן-אישי-לוסי-לו- המשלב בין אנימציה יפנית ומוזיקה ממערבוני הספגטי), שיגיע לסיומו, כביכול, רק כביכול, בחלקה השני של היצירה, שכן מי מבטיח לנו שהילדה הקטנה לא תשוב לנקום את מות אמה בעוד עשר שנים בסרט המשך שייקרא, קרוב לודאי, "להרוג את הכלה".

     

    שלושה דברים לפני סיום:

     

    1. טרנטינו טוען שאומה תורמן היא המוזה שלו. המרלן דיטריך שלו. והוא צודק. בחליפת טריינינג צהובה על-פי מיטב המסורת של ברוס לי ("Game of Death") וחרב סמוראים רצחנית, אומה היא התשובה האולטימטיבית לכל גיבורי הפעולה החיוורים והאנמיים של השנים האחרונות, בייחוד בקרב מול "88 המטורפים"- שלשם שינוי לא נראה כמו משחק בסוני פלייסטיישן.

     

    2. כמו בכל צפייה בסרט של טרנטינו גם הפעם לא תוכלו להימנע מקניית פס הקול שלו - והפעם תערובת משובחת הכוללת בין היתר את ננסי סינטרה, החלילן הרומני זאמפיר וה”5 6 7 8’S”( להקת בנות יפניות שאף מופיעה בסרט).

     

    3. מתי כבר פברואר יבוא (או אז יוצא החלק השני של הסרט)?

     

     

    חזור למעלה
    נגד / רענן שקד
    בוודאי אחד הסרטים הדוחים, האלימים והחלשים ביותר שתראו מימיכם, "להרוג את ביל" בכל זאת עושה דבר טוב אחד: הוא מוכיח סופית, חד-משמעית ומעל לכל ספק סביר, כי קוונטין טרנטינו כבר לא עומד להיות מישהו חשוב או משמעותי במיוחד בתולדות הקולנוע. לא; טרנטינו יחלוף – למעשה הוא חולף ברגעים אלה ממש – כש"ספרות זולה" תהיה ירושתו העיקרית, משהו שהנחמן אינגברים ובני עשרים-וקצת מתלהבים יחזיקו בגירסת הדי.וי.די המורחבת על המדף עד שיתחתנו, יעברו דירה ויאבדו את זה בהובלה.

     

    "להרוג את ביל" הוא לא סרט; הוא מאניירה. סיפורו הוא הומאופתיה מושלמת: תמציתי וקטנטן יותר מביציו של המפיק הארווי ווינסטיין, האיש שהחליט לחתוך את הסרט לשני חלקים במקום לחתוך ממנו שעתיים ולהוציא אותו ישר לווידאו. רוצים את הסיפור של "להרוג את ביל"? בבקשה: ביל מחסל את כל האורחים בחתונתה של אומה תורמן, וכמעט שמחסל גם אותה. לאחר חמש שנות תרדמת, היא מתעוררת ויוצאת לחסל את כל חברי כנופייתו של ביל. הסוף.

     

    סיפור טוב, הא? היינו צריכים את טרנטינו בשביל לספר אותו, לא? האיש שהביא לכם מלוא חופניים סיפורים, צ'יזבטים, צ'יזבורגרים, אגדות מודרניות וגרוטסקות מוצלבות להפליא ב"ספרות זולה" החליט להפסיק עם כל הבולשיט הסיפורי הזה, להיגמל בשיטת התרנגול הקר, לוותר לעצמו, לוותר לנו, לשכוח מזה; ל"להרוג את ביל" אין סיפור. יש לו מניע קלוש, אליבי מפוקפק, תירוץ מינימלי, לשעות ארוכות מדי של אקשן מדמם.

     

    טרנטינו דה-לה-שמטע

     

    טוב, אתם אומרים, אבל זה טרנטינו, בטח הדיאלוגים פגז, כל דיאלוג תופין, קציצה, לה ביג-מק. תשכחו גם מזה. דיאלוגים דמיקולו. בקושי דיאלוגים. בקושי נושמים. שנונים כמהדורת חדשות ומדכאים במידה דומה. טרנטינו איבד את זה, או השאיר את זה בבית, או עישן את זה – לא יודע, למעשה גם לא איכפת לי; "להרוג את ביל" כתוב רע.

     

    בסדר, אתם אומרים, אבל זה טרנטינו. בטח האקשן היסטרי והדם בכל צבעי המג'נטה. יודעים מה? אין לכם מושג. "להרוג את ביל" הוא סטייק טרטר מדמם המתיז דם, ראשים, ידיים ורגליים ככל שתחפצו לעבר אישוניכם המתכווצים. טרנטינו חוצה ללא מיצמוץ את הקו העבה שבין אלימות לשם אלימות לפורנוגרפיה של אלימות, וממשיך בדהרה לעבר פטישיזם של אלימות. איש לא יחוס על קיבתכם, קהה ומורגלת ככל שתהיה.

     

    לפחות השעה הראשונה של "להרוג את ביל" – בטרם מסתגל מבטכם לאדום התמידי של המסך – מחזיקה אתכם בגרון. עקרונית, זו אמורה להיות אחת מגדולותיו של טרנטינו, זו המתכתבת עם הרגע בו רוכן ג'ון טרוולטה מעל אומה תורמן המעולפת ב"ספרות זולה" ונתבע לתקוע מחט היישר בליבה, או רגע חיתוך האוזן ב"כלבי אשמורת". רגעים כאלו, בהם אתם מפרפרים, נשימתכם נעתקת, טרנטינו אוחז בצוורונכם ומאלץ אתכם לראות כיצד הוא מעניק את זריקת ההחייאה האכזרית-אך-אפקטיבית שלו לקולנוע האמריקאי, הם שהפכו את האיש לכמעט-חשוב. אבל ב"להרוג את ביל" אין רגעים כאלה; הסרט כולו הוא רגע אחד ארוך כזה, וברגע שרגע הופך לארוך, והארוך הופך לסרט באורך מלא (כפול שתיים!), הוא איננו עוד רגע אלא ניג'וס סאדיסטי הפועל על מערכת העצבים שלך כעקרב הזוחל על גופך ומחפש את הנקודה הנוחה הבאה לעקיצה.

     

    להוציא סצינה או שתיים בהן נח לרגע מסע ההרג לטובת ניסיון קלוש נוסף של טרנטינו לחזור ולמצוא את שאיבד בתחום כתיבת הדיאלוג, "להרוג את ביל" איננו צפיה נוחה או מהנה. מדובר בסבל.

     

    סרט בלי סרט

     

    טוב, אתם אומרים, אבל זה טרנטינו. בטח כל העסק מגניב, מלא התייחסויות לקולנוע אסיאתי, לסבנטיז, לסרטי בלקספלויטשן, לאנימה יפנית, לגבעת חלפון. אז זהו, שמרוב מאמץ לצאת יותר קול מהאפיפיור, גומר טרנטינו עם סרט שהוא סידרת מחוות ריקות לצד מאניירות טכניות חלולות.

     

    אומה תורמן כנוקמת חסרת-לב המסוגלת להוריד עשרות יפנים חמושים היא ליהוק אומלל במיוחד. תורמן נראית יותר כהיידי בת ההרים הנקלעת לסרט סנאף; היא בלונדינית מדי, אמריקאית מדי, רכיכה מדי, ולאורך רוב הסרט אתם מנסים לדמיין איך היא תיראה עם אישיות. אין סיכוי.

     

    טוב, אני אומר, אבל זה טרנטינו. לפחות סצינה אחת – זו שבין סוני צ'יבה לאומה תורמן – היא נישנוש נחמד בהחלט, ומדי פעם מתרוממים האקשן, או המצלמה, לגבהים מענגים. לא משהו לזלזל בו? דווקא כן. אקשן ללא עלילה, רציונל, דמויות או רגשות הוא סוג הקולנוע אליו נדחפת התעשייה בשנים האחרונות מתוקף השראה בעומק עולמם הרוחני של משחקי מחשב ואפשרויות בלתי מוגבלות, סוף סוף, של מניפולציה גראפית בתמונה. זה מאפשר לאחים ושאובסקי להימלט, בשן ועין, עם סרט ההמשך הדלוח ל"מטריקס" ולטרנטינו לצבור ביקורות אוהדות על ערימת הרפש הריחנית שהיא "להרוג את ביל" – סרט כה נטול סרט, קולנוע כה נטול תיחכום, עד שבבחירה שלא לשתף איתו פעולה אתה גוזר על עצמך הרחקה זמנית מקהיליית האנשים הנכונים-מטעם-עצמם, מי שמחזיקים ליד מיטתם מזבח קטן ובו דמותו המיניאטורית של טרנטינו. כן; זה נורא לא קוּל לשנוא את החדש – כל חדש – של טרנטינו. מצד שני, היי, להתעורר; שנות התשעים נגמרו. זה כל-כך לא קוּל להיות קול.

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים