נורמנדי: חופים של תקווה

שאלה: "בהתחלה, כשהגענו לנורמנדי, ולאחר מכן לפריז, הצרפתים כיבדו אותנו בכל דבר אפשרי - יין, גבינות, פירות. פשוט הכל. הם היו קופצים על צווארינו ומנשקים אותנו בכל מקום שהלכנו. אף פעם לא זכינו לקבלת פנים שכזו. אבל כפויי הטובה האלה שכחו את הכל".

תשובה: "לצרפתים אולי אין יותר יין, גבינות, פירות וקוניאק לחלק. הם אולי חיסלו את כל המאגרים שהסתירו מהגרמנים. ואגב, הצרפתים שיקראו את הדברים הכתובים מעלה יכולים בתורם לענות: מה האמריקאים כאלה כפויי טובה? הם כבר שכחו שכיבדנו אותם במעט שעוד נותר לנו".

השאלה והתשובה הנ"ל לקוחות ממדריך שימושי שחילקו המפקדים האמריקאים לחיילים ששירתו על אדמת צרפת בשנים 1945-1944, אלה שפלשו לחופי נורמנדי. 112 שאלות היו במדריך ועל כל הנחת יסוד קשה על צרפת או הצרפתים באה תשובה תואמת. הכל עולה במדריך הזה, מהאופי הצרפתי ועד להרגלי ההיגיינה שלו.

השנה, בעקבות התקררות היחסים בין שתי המדינות על רקע המלחמה בעיראק, מצאה לנכון הוצאת ספרים צרפתית להדפיס לקהל הרחב מחדש את המדריך המיוחד, שנראה פתאום כל כך אקטואלי. גם הביקורים בחופי הפלישה הפכו יותר חיוניים. כשהנשיאים בוש ושיראק מחמיצים פנים זה לזה, ראוי לזכור איך זה נראה בעבר.

לפני שהתיישבתי בדירתי בפריז כדי לכתוב על ביקורי באתרי הפלישה בנורמנדי, מזגתי לי כוסית קלוואדוס, כדי להיכנס לאווירה. את הבקבוק רכשתי בבית הקפה מול הכנסיה של סן מר ל'אגליז, העיירה הראשונה ששוחררה על ידי האמריקנים. שיכר התפוחים שהציעה לי בעלת המקום, שחיה כאן והחזיקה את אותו בית קפה גם אז, היה מעולה, כיאה לקלוואדוס של נורמנדי. השקפתי אז מבית הקפה שלה לעבר הכנסיה, שעל הגג שלה תלויה בובה בדמות צנחן אמריקאי. מי שצפה בסרט 'היום הארוך ביותר' זוכר היטב את תמונת הצנחן המסכן הזה, שמצנחו נתקע על גג הכנסיה.