מעיין יערת הדבש בגולן

אלמלי הייתי נטרד מדי פעם בהתקפי נוסטלגיה חשוכי תקווה, ספק אם הייתי מכתת גלגלים ורגליים בלהט שמש הסתיו של שולי עמק הירדן ומורדות הגולן. רצה המקרה ובין השדות והלולים של קיבוצי דרום מזרח הכנרת - ממש מתחת למצוק הגולן, שהיה בעבר זרוע בעמדות סוריות והיום מתנאים שם פארק ומעיין ושבילים מטופחי קק"ל - פגעתי במי שהנחה אותי אל פינת אלוהים קסומה. ספק גדול מנקר בי אם נכון אני עושה כאן בסיפורה, או שכך אביא עליה רעה גדולה בדמות מטמאי היופי ומזהמיו, בעיקר כאלה שהנאתם מפינות חבויות מתגלם ביכולתם לשרוף בו פגרי חיות ועופות ולגרגרם אחר כך אל וושטם, היישר מן השיפוד.

ובכל זאת, הפינה הקטנה הזו בירכתי הגולן, ששמה הלא רשמי הוא עין שוּיֶרַח, היא חלק מסיפור רחב יריעה שספק עם אוהבי ארצנו מכירים אותו לאשורו.

עם תום מלחמת העצמאות והכניסה למעגל השיחות על שביתת נשק עם הסורים, עמד הצד הסורי בסך הכל במצב לא רע: צבאותיו ישבו בשטחים שכבש מישראל מדרום לחולה וממזרח לכנרת. להסכמת הסורים לסגת מהשטחים שכבשו מישראל התלווה תנאי: השטחים האלה הוכרזו כמפורזים, שאין לישראל רשות להכניס אליהם צבא. זאת ועוד, לא ישונה מצבם שלפני המלחמה, גם לא תהיה בעלות שונה או חדשה. בעברית - כל תושבי השטחים המפורזים ישובו למקומם ויעבדו את אדמותיהם כקדם.

על אף מלחמת הגבורה של דגניה ושאר יישובי עמק הירדן, בסופו של דבר ידו של צבא סוריה היה על העליונה וגם הטופוגרפיה שיחקה לטובתם, ובקיצור, ישראל הצעירה נאלצה להסכים לתנאים הקשים שהציבו הסורים.

חודשים ספורים אחרי החתימה על החוזים, העלתה מדינת ישראל את קיבוץ האון על אדמות הכפר סמרה, שאומנם היה זעיר אבל היה קיים ואף שייך לפרסים באהאיים, שכידוע ממלאים תפקיד נעים-סבר ותרבותי במרקם החברתי של ישראל. אלה גרו בבתי בזלת וגידלו ירקות וגם ילדים. סביר להניח שעובדות אלה לא העלו ולא הורידו כאשר ישראל החליטה להפר את החוזה שעליו חתמה, ולהיכנס במודע לתקופה שנמשכה 18 שנים רצופות, של יריות והתקפות ומלחמה על הדונמים ועל המים ועל כל מה שזז.

לא מוכנים לעזוב

אני מניח שהיות שהגבול הסורי היה ממילא לוהט, איש מאנשי השלטון והמעשה לא עפעף כאשר באפריל 1951 באו אל 261 אנשי סמרה ואמרו להם לקום וללכת. מי שהיה מוכן ללכת אל אחד מכפרי הגליל - כך נאמר אז - יקבל סיוע כספי וכבר יסתדר. מי שיהיה מוכן ללכת לירדן, המשיכה ההצעה הנדיבה, יקבל סכום עוד יותר גדול. באשר לאלה שלא יהיו מוכנים לעזוב, הם ייאלצו להתמודד בעצמם עם האירועים.

למרבה הפלא, 261 תושבי סמרה לא היו מוכנים לעזוב. באותו חודש הגיעו טרקטורים של קיבוץ אחד מהסביבה והחריבו את הכפר, למעט שני בתי בזלת הניצבים היום מאחורי תחנת הדלק של האון. אנשי סמרה הבינו את הרמז והפכו לפליטים, רובם מעבר לגבול. גם הסורים הבינו את הרמז, ובראותם עד כמה רציני מסמך שביתת הנשק, ובמיוחד סעיף הפירוז והשמירה על המצב שהיה קודם למלחמה, נטלו לעצמם את בקעת חמת גדר, היא אל-חמה. מאחר שעליונותה הטופוגרפית של סוריה באזור היתה ברורה, הסתפקה ישראל בתקיפה אווירית על מוצבים סוריים באזור, כתגובה על הריגת חיילי משמר הגבול באל-חמה וגירוש ישראל משטח שהיה בריבונותה, לפחות הפורמלית.

חמת גדר חזרה לידינו במלחמת ששת הימים. הסורים גורשו באותה מלחמה מהגולן ולחוזים הישנים של 1949 אין ממילא כל משמעות.

ועין שוירח? המעיין הזה היה מקור המים לחקלאות הדלה של הכפר ומאז הגירוש חרבה בריכתו וכוסתה בסבך נורא ואיום של פטל, ומרחוק הוא נראה כמו כתם ירוק ותו לא. שמו אגב, היה עין שווירה, שפירושו מעיין יערת הדבש הקטנה. כמה יפה.

מיד עם תום מלחמת ששת הימים עלה ירח (איש, אמיתי, משפת האגם), סימן לעצמו את המקום ומקץ יותר מ-30 שנה, והוא כבר סבא, החל לשקם את הבריכה והמעיין. נטע בוסתן, ביער את הפטל, בנה את קירות הבריכה ומילא אותה במי הדבש הצלולים והירקרקים, ומי שבא אצל המקום הזה, בעומקו של נקיק מנקיקי המצוק, לבו מתרחב, שכן מעטים כמותו ליופי ולחן.

החליטו ליצנים בסביבתו להסב את שמו משווירה לשוירח ואף הציבו שלט עם השם החדש, וכל דיכפין ייתי בצל ובמים ובתענוגות גדולים של הנפש.

איך מגיעים

במפת טיולים וסימון שבילים מס' 1, 'חרמון, גולן ועמק החולה'. מי שיתעמק בטקסט ולא יחפש מיד איפה השמאלניות הבוגדנית, יידע להגיע למקום. בשל עדינותו ושבריריותו של המקום, מומלץ מאד שיגיעו אליו רק מי שמוכנים באמת להשקיע מאמץ.

תודתי נתונה, מעומק הלב, לירח מן המעיין, שאלמלי הוא לא הייתי מגיע אל סיפורו ואל פרשיית סמרה.