אנשי צד"ל משחזרים את החווה של חנקין

בתחילת המאה הקודמת קנה גואל האדמות יהושע חנקין חלקה גדולה על גדות הנחל של חדרה, כדי להקים במקום חווה חקלאית של איכרים יהודים. כמעט 100 שנה אחר-כך הביאה מדינת ישראל 50 פליטים של צד"ל, מרביתם עניים מרודים על סף נואשות, וגייסה אותם לפרויקט ציוני למהדרין - שיחזור החווה החקלאית - עניין, כך מקווים, שיתרום לשימור מורשת המפעל הציוני.

50 מטר מבריכת הברווזים יושב הנס יוחנן יוזף, הבן של אלפרד, שהיה מנהל החווה המיתולוגי לפני יותר מ-70 שנה. לידו יושב ג'ינו. שניהם מסבים סביב שולחן מכוסה במפה לבנה, ומהזווית שלהם אפשר לראות את בתי הפועלים המשוחזרים, שדרות האקליפטוסים, פלג הנחל הזורם, והכל נפתח עד שהאופק נשבר בשלוש ארובות העשן של תחנת הכוח מעבר לכביש.

ג'ינו הוא הראיס של הפרויקט, הבעלבית של הצד"לניקים, אביהם הרוחני. איש מגדל שליד טבריה, חצי מהחיים שלו עשה בשו-שו - שילוב של שירות בשב"כ וביחידה, כינויה של סיירת מטכ"ל בפי יודעי סוד. בנוסף לכל הוא דובר ערבית רהוטה, ובעיקר מבין את המנטליות שלהם. בגלל כל הדברים הללו הוא כאן.

הפרויקט הוקם בחסות חברת החשמל, שרכשה את שטח החווה לפני 12 שנה. הוא צפוי להיות מושלם תוך 8 שנים, ויוזמיו מדברים על קריית חינוך, אמפיתיאטרון, בית-ספר ומעונות דיור לעובדי החברה, וכמובן - אזור שחזור החווה הקדומה. עד שנת 2004 צפויה החברה להשקיע בפרויקט 7 מיליון שקל. 

הפחדים של ראמזי

בטבורו של היער הקימו מבנה קסקרטין, המשמש לפועלים מגורים, חדר אוכל ומועדון. מקצוות ארץ קיבצו מפקדי גדודים לשעבר, מפקדי פלוגות, ערב רב של חיילים, ששלוש שנות שהותם במדינת ישראל הספיקו כדי ליטול מהם את שארית הכבוד שעוד נותרה בהם.

החווה משתרעת על-פני יותר מ-300 דונם, וככל שמשפצים ומשחזרים אותה היא מקבלת חזות של חוות איכרים קסומה, עם ניחוח זר של ערימות חציר, רפתות, שטחי מרעה ופלגי מים, כאילו היתה במקום אחר לגמרי. תולדותיה הן סיפור ההתיישבות כאן על חלום עבודת הקרקע, שברו, הנטישה, וסוחרי הנדל"ן שהשתלטו על האיכרים.

ראמזי כבר 20 שנה בארץ, ופעם - לפני שירד מגדולתו ונאלץ לחיות כפליט בארץ לא לו, מתגלגל מעבודה לעבודה, נדחה בבושת פנים, מושפל שוב ושוב - הוא היה, כך מספרים, אחד מגדולי הסוכנים ששתלה ישראל בקירבת הראיס ערפאת. עם פרוץ המלחמה הרעה בלבנון נמלט כל עוד נפשו עם משפחתו לישראל, קבע משכנו בנהריה, ומאז נודד הסוכן המובטל ברחבי הארץ, מוציא את פרנסתו בעבודות מזדמנות.

כל השנים הללו הוא סוחב איתו פחדים שיום אחד בבוקר הוא יקום, יתניע את המכונית שלו ויעלה בסערה השמיימה. "ובגלל זה," הוא אומר, "אני בחיים שלי לא מדליק את האוטו לבד. או שאני נותן לילד להדליק או לאישה. אישה אני יכול לקחת חדשה, ילד אפשר לעשות, אבל ראמזי יש רק אחד".

הכל על אדמת החווה הזו שעל גדות נחל חדרה סמלי כל-כך עכשיו: המשחזרים הזרים; השריד היחידי שנותר, בנו של בעל החווה; מנהלי הפרויקט, המייצגים את אותו זן של הישראלים החדשים. את ג'ינו, המנהל, הביא לפרויקט שמואל אדם, סמנכ"ל הלוגיסטיקה של חברת החשמל, פרויקטור ואיש מעשים, שקשריו חובקי עולם.

וככה, בחודש וחצי מאז שאנשי צד"ל החלו לעבוד במקום, הוא הביא לביקורים חברים ותיקים שלו, שהכירו את הפועלים החדשים מלחימה משותפת בארצם: איציק מרדכי, גבי אשכנזי, בני גנץ. קצינים גבוהים ונמוכים, שבאו לשמוע ולדבר, ואולי אפילו להתנצל.

הזכרונות של הנזי

זה פרויקט מרשים מאוד, שרוחם של אדם וג'ינו מרחפת מעל הכל: מיזוג של סחבקיות, אילתורים, מציאת פתרונות יש מאין, אווירה לא פורמלית של פתיחת שולחן ולילות ליד המדורה. כך, למשל, ביום בו הגיע לביקור הנס יוחנן יוזף, הבן הראשון של החווה.

בן המנהל, הנזי בפי כל, פרש כמניפה על השולחן צרור תמונות של פעם, מהימים בהם ההורים, אלפרד ומרים, ניסו לעשות ציונות. הנהר הזורם בתמונות נראה נקי להפליא, והפועלים חדורי אמונה ותקווה שהכל הולך להיות כל-כך מבטיח בארץ הזו.

אולגה, אשתו של יהושע חנקין, נתנה למקום את השם חפצי-בה מתוך פסוק שנלקח מספר ישעיהו. על קו הרכס הפונה אל הנחל הוקמו שמונה בתי פועלים, במורד הגבעה ניטעה חורשת אקליפטוס, וגם לימון מתוק, ותפוזים, והכל צלח כל-כך יפה ששנה לאחר הקמת החוה היו נטועים על הקרקע כ-100 דונם פרדסים, שקדים ומטעי זיתים. מאוחר יותר הוקמה משאבת מים מודרנית, בעלת מנוע קיטור, דבר שלא נראה בכל הארץ כולה.

זה היה גן-עדן קטן, שאת מרכזו חצה הרחוב - ארבעה בתים מכל צד, כשבית מנהל החווה על הגבעה צופה אל המרחבים. רבע מהפועלים היו ערבים, ופרצו סכסוכים ומאבקים, כי אנשי העלייה השנייה תבעו להעסיק עבודה יהודית טהורה. התנכלויות בטחוניות ופגעי טבע, כמו פשיטת ארבה, חיסלו במחצית שנות ה-20 את עסקי החווה. יד החליפה יד, בנק איפק רכש את הקרקעות וחלקן נמכרו לידיים פרטיות. אנשים קיוו לבנות על הקרקע בתי נופש.

הנזי נולד בחווה. הוא זוכר מאז ילדות של גן-עדן, נהר גדול עם דגים ובריכת השקייה קסומה, שבה שחו דגי זהב, ובית מידות גדול - זה שמשופץ עכשיו - עם כלי אוכל של רוזנטל. אלפרד האבא, יקה בנשמתו שבא ממשפחה של סוחרי בהמות ורצה לעשות חקלאות בארץ ישראל, השקיע עצמו בעבודת האדמה וגם רכש כמה דונמים בחווה.

ידיים התחלפו, ובין בעלי הקרקע היתה גם משפחת שניידמן (מבעלי חברת הביטוח צור-שמיר), שרכשה את האדמות מתוך כוונה להקים שכונת מגורים יוקרתית. מחלום עיבוד האדמה הקדום כבר לא נשאר כמעט כלום, וכבר פרץ סכסוך בין השניידמנים ואנשי חברת החשמל, שלא יכלו להבטיח כי תחנת הכוח הנבנת ממול לא תזהם את האוויר. בסופם של דיונים משפטיים קנתה החברה עצמה את שטח האדמה מהשניידמנים.

עכשיו יושב הנזי למרגלות בריכת המים העתיקה, בה חלפו ימי הקסם של ילדותו, אומר שהוא קצת שמח, אבל גם קצת עצוב: מצד אחד עשרות דונמים נשארו בידי בני משפחתו, מצד שני - אף אחד לא שאל אותו לגבי מכירת האדמה לחברת החשמל. לבו נוהה לבית הזה שמשפצים אותו עכשיו הצדלניקים.

הגילויים של ג'ינו

החבר'ה מבקשים מג'ינו לספר להם כיצד הוא עצמו גילה את בריכת המים שנעלמה לפני עשרות שנים. ג'ינו מספר איך לילה אחד, כשכרע עם פנס ביד בין השיחים הפראיים - כי רצה לעשות את צרכיו ומאס בשירותים הכימיים - התעוררו בו חושיו החדים ולבו הגיד לו שמשהו טמון מתחת לאדמה. כבר באור ראשון הוא כינס את הצד"לניקים, כל אחד אחז במה שהיה - קלשונים, טוריות, מעדרים וחרמשים - ושעה אחר-כך התגלתה הבריכה - נס גדול, תקווה לחידוש הימים כקדם.

ימיהם של הצדלניקים קצובים. כל עוד תימשך עבודת השיחזור, הם מוגנים ומוצאים את פרנסתם בכבוד. הם עובדים מחמש בבוקר עד חמש בערב, בסופי-שבוע יוצאים הביתה, ובראשון בבוקר חוזרים. היררכיית דרגות העבר שלהם נמחקה לחלוטין. כולם שווים, לפחות כאן."יש לנו תחושה חזקה של בגידה," אומר מישהו מהם, לשעבר מפקד פלוגה בצד"ל. "אדון אדם מביא אמנם את איציק מרדכי וכל מיני בכירים לדבר איתנו, אבל עבורנו זה לא משנה. אנחנו אנשים ללא אזרחות. הלכתי להוציא תעודת מעבר וכתבו שם 'לאום לא ברור'. זו תחושה שאתה לא שייך לכלום. אנחנו מרגישים כמו העולים מרוסיה - שם היו יהודים פה רוסים. גם אנחנו: שם היינו בוגדים, פה ערבים".

וכך, החווה ההיסטורית הזאת מוקמת על-ידי אנשים מרירים, שהמדינה שהביאה אותם לכאן בגדה בהם. הם כלל לא מכירים את המקום עליו הם שוקדים ולבם מתגעגע לארץ האחרת. והבן של מנהל החווה מימים עברו מסתכל עליהם ומתגעגע למה שהיינו אנחנו פעם, או לפחות לתקווה שהיתה לנו ונגנזה.