לשבור את הצופים

סרט כזה טרם נראה. וטוב שכך. שכן "דוגוויל", סרטו החדש של לארס פון טרייר, שמתרחש כל-כולו – שלוש שעות, זאת אומרת – על במה שחורה אחת המצוידת בעזרי תפאורה מעטים וסימוני גיר על הרצפה, מעמיד בפני הצופה בו אתגר חזותי שקשה להגיע עמו לכדי פיוס. במילים אחרות, עוד יותר מאשר המצלמה הרוטטת והעריכה אחוזת התזזית של "לשבור את הגלים" ו"רוקדת בחשיכה", שעוררו בקרב לא מעט צופים תגובה פיזית ממש של כאב ראש ובחילה, תובע הקונספט הוויזואלי הקיצוני של סרטו הנוכחי מאמץ ניכר כדי להיענות לחזון האסתטי שמופגן בו.

אין זו הפעם הראשונה שבה ננקטת בקולנוע אסטרטגיה מנכרת כזו שמקרבת את אמנות התמונה הנעה אל התיאטרון המופשט א-לה ברכט. אולי דווקא היעדרם של הפרטים כאן – הדמויות, למשל, מעמידות פנים שהן נוקשות על דלת שאינה קיימת ואז פותחות וסוגרות אותה – הוא דרכו של פון טרייר להעיר על האופן שבו בעידן הדיגיטלי נבראת המציאות הקולנועית בעזרת מחשב. כאילו מבקש סרטו להגיע לאותה נקודה שבה כדי לקבל את הסיפור, להזדהות עמו, ידרשו הצופים להמציא את המציאות הזו בעצמם. ואולי החתירה הזו אל נקודת ההתחלה, שבה המציאות נבראת מלא-כלום, מדומיינת לחלוטין, היא הסיבה שפון טרייר בוחר לקרוא לדמות הגברית הראשית בסרטו – זו שבה הוא מזהה במידה רבה את דיוקנו שלו עצמו – טום אדיסון, לא פחות, כשמו של אחד מאבותיה (הרבים) של המצאת הקולנוע.

זהו גם אחד הסרטים הכי אנטי-אמריקאיים שנעשו מזה זמן רב. פון טרייר מתעב – לא, שונא – את ה-US and A – זהו שמה של הטרילוגיה החדשה שלו, ש"דוגוויל" הוא הפרק הפותח אותה, אשר תעסוק בארצות הברית בה פון טרייר לא ביקר מעולם – והוא מבקש לחשוף על כן את צדה הסדיסטי והאפל של העיירה הכל-אמריקאית. זו שדימויה האידילי טופח במחזהו המפורסם של תורנטון וויילדר, "העיירה שלנו", שגם עובד לסרט מצליח ב-1940.

העלילה כאן מתרחשת בעיירה קטנה בהרי הרוקי, בימי השפל הכלכלי של שנות ה-30, אליה מגיעה צעירה נמלטת ונפחדת בשם גרייס (ניקול קידמן), ששמה – שפירושו כידוע חסד – משמש מראה צינית ליחסם כלפיה של בני המקום. אמריקה הצבועה, שהעיירה היא אך סמל לה, היא זו שמאחורי חזות מגוננת מסתירה תשוקה לדיכוי, השפלה ותוקפנות. אך צבוע לא פחות הוא פון טרייר עצמו, שבמעטה של סיפורי חסד נוצריים מנפיק סרטים פשיסטיים כמעט ושונאי אדם, שבהם הוא עצמו המתעלל הגדול – בדמויותיו כמו גם בשחקניותיו (שאף לא אחת מהן רוצה לשוב ולעבוד עמו).

לראות ולמות

לא תהיה זו חוכמה גדולה להכריז ש"דוגוויל" – שהדברים הנכתבים כאן מתייחסים לגרסת הפסטיבלים, הארוכה יותר, שלו (הסרט מוצג גם בגרסה קצרה יותר בת 131 דקות "בלבד") – הוא סרט מכעיס ומקומם. מקוממים, במידה כזו או אחרת, היו גם סרטיו הקודמים של פון טרייר. העניין הוא בזה, שבניגוד לסרטים ההם, "דוגוויל" הוא סרט גחמתי לחלוטין, למין ההכרעה האסתטית, האנטי-קולנועית, המשונה, שממצה עצמה תוך מחצית השעה לערך, וכלה בבחירה בניקול קידמן – שמשחקה כאן אינו משובח, אם לנקוט לשון המעטה – לתפקיד הראשי.

המוזר הוא גם, שנוכח המניפולציות הרגשיות שפון טרייר כל כך היטיב לבצע בקהלו בצמד הסרטים שהוזכר לעיל, "דוגוויל" פשוט יותיר אתכם אדישים. אדישים כאשר בני העיירה מצמידים קולר ושרשרת לצווארה של גרייס, ואדישים גם כאשר – זהירות, ספוילר מתקרב – היא מבצעת בהם, בסוף הסרט, את נקמתה האיומה.

בסרטיו המעניינים – ו"דוגוויל" אינו כזה – יצר פון טרייר חיבור, תיאורטי וממשי, בין ייסוריה של הקדושה המעונה שלו – תהא זו בס או סלמה – לבין המימד המזוכיסטי הגלום בחוויית הצפייה בקולנוע. דבר מזה אינו קיים בסרטו הנוכחי, ששרידיה האסתטיים של מה שנותר מפלצנות ה"דוגמה" – צילום רועד בוידיאו דיגיטלי ועריכה קופצנית – הם בו בגדר עוד גחמה. ישנם ודאי מי שיראו בסיפור סדום ועמורה הזה את סירובה של הגיבורה הפון טריירית להתייצב פעם נוספת בעמדת הקורבן, ואת – השתטחו, ספוילר נוסף בדרך – חיסול החשבונות האישי שלה עם הדמות שכאמור מייצגת בסרט את הבמאי עצמו. אבל אפילו הטיעון הפסאודו-פמיניסטי הזה יורד כאן לטמיון, שכן מושיעיה, שבעזרתם היא מוציאה אל הפועל את נקמתה, הם הלוא גברים.

מצד שני, כמו כל סרט של פון טרייר, גם "דוגוויל" הוא חוויה חד פעמית, ללא ספק. וטוב שכך.