כך תכינו צ'אי הודי

הקוראת אביבה התחננה, דרך המייל, שאתן לה מתכון להכנת צ'אי אותנטי. אני דווקא התכוונתי לספר השבוע על החזרה הביתה, אבל אביבה הדגישה שזה מאוד דחוף.

ניסיתי לחשוב, מה כבר יכול להיות דחוף בקבלת מתכון לצ'אי. דיברתי על זה עם כמה חברים שהיו אצלי כשחזרתי מהסייבר קפה בצד השני של הנהר. סנטוש, מרקיד הקוברות, אורח קבוע בחצרנו (עם סל מלא קוברות), ניחש שאביבה כנראה נשואה להודי, ושהוריו מגיעים לביקור בתוך כמה ימים.

"אבל אם זה היה המקרה, בעלה היה מלמד אותה כבר מזמן איך מכינים צ'אי", אומרת נרמילה, נבונה כתמיד.

נרמילה, אשת-פירות, הולכת כל יום ברגל את שבעת הקילומטרים לעיר ה'גדולה', ושם קונה קוקוסים, אבטיחים, אננסים, פאפאיות. היא חוזרת ברגל, הפירות נתונים בסל על הראש, ומוכרת אותם מדלת לדלת כאן, בכפר שלנו. באופן הזה היא פירנסה שבעה ילדים ובעל חולה (חולה או עצלן?), שלושת הגדולים נשואים, שניים בקולג'.

"לדעתי יש לה בוס הודי", הבריקה פתאום נילה, הבת הקטנה של נרמילה, שמצטרפת אל אמה, סל קטן על הראש ובו 4-5 קוקסים בלבד, אבל רק בימי ראשון ובחגים, כשאין לימודים (לא חסרים בהודו ילדים שעובדים, כנגד החוק, לפרנסת את המשפחה, והמשטרה באזורנו מחמירה במיוחד עם הורים ששולחים ילדים לעבוד). "היא בטח הזמינה את הבוס הביתה לארוחת ערב" הילדה ציחקקה, גאה.

"נראה לי שאתם טועים", מתערב בשיחה מנטו החלבן. הוא הגיע כרגיל ב-5 בדיוק כדי להביא לנו שני ליטר חלב של הפרה לקשמי. הוא נשאר לשבת קצת, נהנה מהמנוחה. בימים אלה החלה הכנת השדות לייבול הבא, בוטנים, ומנטו, 52, עובד קשה. "אני חושב שהחברה שלך ביקרה בהודו ופשוט התמכרה לצ'אי. לא יכולה יותר בלי זה".

אני מצידי מעולם לא מסרתי מתכון דרך העיתון וגם לא הדגמתי את כישרון הבישול שלי בטלוויזיה. אני מאד נרגשת: אולי עוד ייצא מזה משהו? ספר מתכונים שלם, או אולי אפילו תוכנית בישול, בשידור חי מהודו, בה אני מבשלת צ'פאטי ומקצצת זנגוויל ופלפל ירוק וחריף בסינור לבן אופנתי, אולי אפילו אזכה לכבוד המעמד בכמה סכינים טובות? (הסכינים כאן עולות בין שקל לשניים, וככה הם מתפקדות).

הוראות להכנת שתי כוסות צ'אי אותנטי

אז הנה אני, בג'ונגל, מקוששת עצים ואוספת כיכרות גללי פרה יבשים כדי להבעיר את האש במטבח ולהכין צ'אי בשביל אביבה. הנה, האש בוערת, ואני מניחה על שתי הלבנים ששוכבות בלב האש סיר נירוסטה ישן, מושחר בתחתית, אבל חוץ מזה בוהק מנקיון (כמה נקיים יוצאים הכלים כששוטפים אותם בנהר, משפשפים עם בוץ וחלוקי נחל).

בסיר שופתים חצי כוס מים, חופן עלי תה שחור (אבל אני רואה שעלי התה שלי עבשים לגמרי אז אני קופצת, הסינור עדיין עלי, לדוכן הקטן מתחת לעץ התמרהינדי כדי לקנות עוד), סוכר לפי הטעם, אבל צ'אי שותים מתוק (מתברר שהנמלים חדרו שוב לצנצנת הסוכר. ניעור טוב, ושתי דקות בשמש, והן אינן).

תרמיל הל, זנגוויל טרי או יבש, כמה מקלות קינמון, גרגרי פלפל שחור, ציפורן אחת או שתיים - על כולם אני חובטת קלות עם הצד החלק של אבן מהגינה (רחצתי אותה מבעוד מועד) ומוסיפה לסיר.

אני נותנת למים לרתוח רגע, ואז מוזגת בזהירות, דרך מסננת כדי לתפוס את השמנת, כוס וחצי של החלב של לקשמי. אפשר גם חלב של פרה אחרת, או של בופלו, או עז, אבל בכל מקרה כדאי להשיג חלב מאמא רגועה, שמחה, וחופשייה.

בזמן שאנחנו מחכים שהצ'אי ירתח, אני מספרת לכם שהאמת היא שכבר יש לי כיריים עם גז ושאני לא מבשלת על האש לעתים קרובות. גם ברז במטבח כבר יש, וסבון כלים כימי בריח לימון. הקידמה צועדת גם כאן.

והנה, הצ'אי רותח. אני נותנת לו לבעבע קצת על אש קטנה, מסדרת במומחיות את העץ והגחלים. עכשיו אני מוזגת, דרך מסננת, לתוך שתי כוסות נירוסטה, ומגישה לסנטוש מרקיד הקוברות ולמנטו החלבן (נרמילה ונילה המשיכו בסיבוב, הרבה קוקוסים צריך למכור כדי לפרנס שבעה ילדים ובעל חולה או עצלן).

הם לוגמים מהכוסות בישיבה בדואית, על מחצלות בחצר מתחת לשיחי היביסקוס, ואז שוטפים את הכוסות עם צינור הגינה ומחזירים לי אותן, כמקובל כאן, נוצצות.

הבמאי קורא "קאט!", אבל הסרט ממשיך, רגוע וצבעוני, גם אחרי שהצלמים אוספים את הציוד והולכים הביתה.