המלך הוא עירום?
סרט אחד לשני עמים: "שר הטבעות: שיבת המלך" עולה בסוף השבוע לאקרנים והעולם נחצה: אהרון קשלס סבור שמדובר באירוע קולנועי חד-פעמי שעושה כבוד לטולקין; נועה מנהיים מאמינה שהמחבר בכלל התכוון למשהו אחר
| הישג אדיר / אהרון קשלס |  | קיטש רוטט / נועה מנהיים | | | | |
חייבים להודות בדבר אחד. פיטר ג'קסון הוא ג'נטלמן למופת. שנה שלמה הוא נותן לכל הילדים האחרים בגן לשחק בארגז החול ורק משהוא רואה שכולם סיימו את מלאכתם וזכו בשבחים שבדרך-כלל מלווים בכיתוב "האירוע הקולנועי של השנה", הוא נאות לעשות זאת. הפרק השלישי והאחרון של "שר הטבעות" יוצא לדרך, כמו תמיד בדצמבר, והחידוש: אין צורך בעבודת דוקטורט בכדי להבין ש"שר הטבעות: שיבת המלך" הוא האירוע הקולנועי של השנה. אולי של העשור. היצירה שתגרום לכם לשכוח את כל הסרטים האחרים שראיתם השנה ואף תקשה עליכם את הצפייה בסרטים עתידיים, שכן למול מפעלו העצום של ג'קסון הכל, אבל הכל, לפתע מתגמד.
ואם אינכם מאמינים לי הביטו בנס הקולנועי שמתרחש בימים אלו בארה"ב: תמימות דעים מוחלטת בין הצופים הנלהבים ובין הביקורת האמריקנית (לישראל עדיין קשה עם קונסנזוסים), שאף העניקה לו ביום שני האחרון את פרס איגוד המבקרים של ניו-יורק, ובכך רומזת לנו, מי ייתן, על ניצחונו המיוחל גם בטקס האוסקר הקרוב.
"סרט הוא כמו שדה קרב. יש בו אהבה. שנאה. פעולה והרג...במילה אחת - רגשות", כך מסבירה דמותו של הבמאי הנערץ, סאם פולר, לדמות אותה מגלם ז'אן פול בלמונדו ב"פיירו המשוגע" של ז'אן לוק גודאר, מהי לדעתו מהות הקולנוע. ג'קסון אומנם עוסק בפנטזיה - תחום שפולר התרחק ממנו כמאש - אך הוא מייצר בקרב הצופים אותה אינטנסיביות שיצר פולר. אינטנסיביות שנובעת מאמינותו של העולם המעוצב לנגד עינינו. ואינני מתכוון לאופן שבו מחלקת האפקטים הדיגיטליים מתרגמת את חזיונותיו של טולקין (על-אף שגם כאן נעשתה מלאכת מחשבת), אלא ל"אמינות" של פולר, שעל-פי דבריו, נוצרת באמצעות מטעניה הרגשיים של היצירה.
ייתכן שיש לא מעט אמת בטענה כי בחלק הנוכחי פיטר ג'קסון דוחס אינספור קרבות, אך שדות הקרב הדמיוניים הללו אינם הופכים, ולו לרגע, למרכזה של היצירה. אלו הם הרגשות העזים של הדמויות הנוטלות חלק בפעולות הקרב (ושימו לב לסצינה הטרגית והקורעת שבה דנת'ור שולח את בנו לקרב אבוד מראש כדי להשיב את כבודו) אשר גורמים לנו להישאב לעולם הזה, ובכך טמונה עוצמתו של הסרט.
החברים של פיטר
בדרך-כלל נהוג להצמיד את הכותרת "סרט אישי" לסרטים מסוג אחר, אך ג'קסון מתעקש, ובצדק, לקרוא לפרויקט הזה "אישי". ככלות הכל, הוא הקדיש שבע שנים מחייו לשלוש היצירות הללו.
את משיכתו לסיפורם של ההוביטים לא קשה להבין. די במבט אחד בבמאי שנוהג להסתובב במכנסיים מגושמות וחולצה שמסתירה את כרסו הנהנתנית, כדי להבין שג'קסון הוא גלגול מודרני של ההוביטים. כמו פרודו שנח לו על עץ בשייר, גם ג'קסון ישב לו אי-שם בניו-זילנד וביים סרטי אימה דלי-תקציב בהשתתפות חברים ובני משפחה, עד שנקרא לשליחות שתשנה את חייו. מי שהוגדר כמלך השלוק, וחלק מקום של כבוד לצדו של סאם ריימי, נטל על עצמו את אחת המשימות הקשות מכל - לשאת את עולה של הטבעת. אף במאי (למעט רלף בקאשי וגרסתו המאוירת), לא רצה לקחת על עצמו את האחריות הגדולה, ובהיעדר מתנדבים אחרים, יצא ג'קסון למסע שמסתיים לו בימים אלו עם יציאת הפרק השלישי בסאגה.
"שיבת המלך" הוא הישג אדיר. לא זאת בלבד שהוא עולה על קודמיו (משימה לא קלה בכלל), אלא שהוא מצליח במקום שבו כשלו מרבית הטרילוגיות החדשות, לא מעט בשל העובדה שהוא מבוסס על עבודותיו הגמורות של טולקין, מה שאיפשר לג'קסון ולשותפותיו לכתיבה ליטול את תפקיד ה"מלקטים" וכך לייצר טרילוגיה אפקטיבית במיוחד, כזו שאיננה יודעת נפילות מתח.
כבר בסרט הראשון התוודה ג'קסון כי החלק האהוב עליו הוא "שיבת המלך", לא רק בגלל סדרת האירועים הבלתי פוסקת, אלא בעיקר בגלל שבסרט הנוכחי אין עוד צורך באקספוזיציה ארוכה, אין כמעט דמויות חדשות להציג וכל שנותר לעשות זה לקצור את התבואה שהניבו זרעיהם של שני החלקים הראשונים. ואכן, "שיבת המלך" הוא קליימקס אחד ארוך. נסו לחשוב על הרגעים האחרונים בטרילוגיה המקורית של "מלחמת הכוכבים" וכעת הרחיבו אותה לכדי שלוש ורבע שעות. רגע ההכרעה הגיע: האם אראגורן ייטול על עצמו את תפקיד המלך? האם פרודו ישכיל להיפטר מן הטבעת או שמא ידו של גולום תהיה על העליונה? האם בירת גונדור תיפול בידי צבאותיו של סאורון? מי ינצח בתחרות "ספירת הגופות", גימלי או לגולאס? ומי תזכה בליבו של ארגורן? כל השאלות הללו, כל הדרמות הקטנות והגדולות, כל הקווים העלילתיים, עליהם הקפיד בדקדקנות יוצר הסרט, מגיעים לפתרון ביצירה הנוכחית.
"שיבת המלך", כמו שני החלקים הראשונים, הוא חזונו האישי של פיטר ג'קסון, כך הוא תאר בדמיונו את עולם הדימויים של טולקין. האפקטים המרהיבים והאמינים (חכו שתראו את לגולס מחליק לו על שנהב אדיר, או את צבא המתים שוטף את מיניס טירית'), המבנה העלילתי המהודק, העוצמות הרגשיות המושקעות בסרט, המשחק האמין והרצינות התהומית בה כל אחת מהנפשות הפועלות בסרט ניגשת למלא את תפקידה, ראויים להערצה בעידן של קולנוע נהנתני וציני.
הרבה כבוד הביא פיטר ג'קסון למפעלו של טולקין (ולא מעט קוראים חדשים). הרבה גאווה העניק צוות השחקנים של "שר הטבעות" לדמויות הנפלאות הללו, ומעל כולם, איאן מק'קלן, שכמו נולד לתפקיד גנדלף, שון אסטין בתפקיד סאם ואחד, אנדי סירקיס (גולום/סמיגול), שבגלל תקנות אוסקר מטופשות לא יזכה להניף את "חמדתו", אך ראוי לכל המחמאות האפשריות על יצירתה של דמות דיגיטלית ראשונה שהיא אמינה ומרגשת.
"לא אמנע מכם לבכות", אומר בסיום הסרט גנדלף לידידיו הקטנים והאמיצים ומוסיף כי "יש דמעות שאינן רעות". אלו הן בדיוק אותן דמעות שיחנקו את גרונכם בסיומה של היצירה הנוכחית. דמעות של שמחה לנוכח סיום הולם לטרילוגיה אדירה ודמעות של עצב לנוכח העובדה שדי, נגמר, ועכשיו צריך להיפרד.
תקציר הפרקים הקודמים: פרופסור לבלשנות שחטף הלם קרב במלחמת העולם הראשונה כותב מיתולוגיה חלופית לבריטניה. במאי ניו-זילנדי יוצר שלישיית סרטים שמבוססת בחופשיות-מה על הספרים שלעיל. שניים מהם כבר פרצו אל האקרנים. מבקרת מרת נפש לא אוהבת אותם. את הסרטים, כמובן. והנה הגענו לחלקה השלישי והאחרון של הטרילוגיה, "שיבת המלך". ומה נשתנה? כלום. לא שהיה הרבה מקום לספק בעניין, הרי שלישיית הסרטים צולמה בו-זמנית והופרדה בלידתם לשלושת חלקי הטרילוגיה, אבל יש מקום להודות שטיפחתי באיזו פינה אפלה בנפשי הצייקנית, תקווה. תקווה שהסרט השלישי והאחרון יביא בכנפיו איזו אמירה גורפת שתשים את בחירותיו של ג'קסון בשני הסרטים הקודמים בפרספקטיבה רחבה יותר, שתהלום את האפוס שביקש להמחיש. התבדיתי, אלא מה. ועוד איך התבדיתי.
פיטר ג'קסון הוא אכן במאי מוכשר. הוא הצליח, ויזואלית, לגעת בעומק חזונו של טולקין ולהעלות על הבד כמה מהפריימים היפים והמרהיבים ביותר בתולדות הקולנוע. כמו ססיל ב. דה-מיל ובמאי אפוסים גדולים אחרים, יש לו את היכולת להפיח רוח חיים באיורים שנעשו על פי הטקסט. במקרה של דה-מיל היו אלו תחריטי התנ"ך של אוגוסט דורה, ובמקרהו של ג'קסון אלו איורי טולקין של אלן לי וג'ון האו. התוצאה הסופית מרהיבה למראה ללא כל ספק, אבל כאן בערך מתחילות ומסתיימות המחמאות.
יש דברים שג'קסון פשוט לא יודע לעשות. בין הדברים הללו נכללות סצנות רומנטיות, נאומים מרוממי נפש, אפיוני דמויות אמינות או לחילופין, כל דבר שחורג משוטים נוראי-הוד המרחפים מעל פסגות ההרים או קרבות נוראי-הוד הכוללים אלפי ניצבים, הרבה עבודת מחשב וכוריאוגרפיה מורכבת ומושלמת. כל עוד חזינו במלחמות חורמה, באלפי פרשים שועטים אל האופק או בעכבישי ענק מטיפי ארס, הכול היה מושלם. המוזיקה הלמה, כל רגע טעון היה במתח בלתי נסבל כמעט, כל אבחת חרב לוותה בהתרוממות רוח עזה. ברגע שעזבנו את זירות הקרב החמוצות מדם ופנינו להתעסק באירועים מעט יותר משמימים, התברר שג'קסון לא יודע מה הוא עושה. כל הרגעים המגדירים את העלילה, אלה שמזכירים לנו למה לעזאזל אנחנו נלחמים, התבררו כנפילה טוטאלית.
נכון שבסרט הנ"ל לא נצפו נשיקות צרפתיות בין אראגורן וסוסו, כמו ב"שני הצריחים", אבל סצנת הכרים המגוחכת - זו שבה כל ההוביטים החמודים מתגלגלים להם יחד במיטה אחת, בהילוך איטי ובליווי מוזיקה ותאורה של סרט פורנו רך - ממחישה ביתר שאת את אוזלת ידו של ג'קסון בטיפול ברגעים טעונים רגשית.
להציל את טוראי פרודו
לא הכול אשמתו של ג'קסון. יצדקו מי שיאמרו שהסטריאוטיפיות והבעיות הרגשיות מתחילים כבר בטקסטים של טולקין עצמו. אך אין דין ספרות כדין קולנוע. מה שניתן היה לתפוס כאנדרסטייטמנט אצל טולקין (מערכת היחסים בין ארוון לאראגורן, למשל) הופך מופרך לחלוטין אצל ג'קסון, כשנסיכת האלפים הנאווה משחקת מחבואים עם ארוסה המיועד בסצנת ההכתרה (איפה אני? כאן! מאחורי הדגל! קו-קו!). מרווח הדמיון שנותן טולקין לקוראיו כדי למלא את החללים בכוחותיהם שלהם, הופך, עם הקונקרטיות הקולנועית, לרדוד ושטחי. בנקודות אלו ואחרות כמותן נחשפת ערוותו של "שיבת המלך" ושל הטרילוגיה הקולנועית כולה. כל עוד נותנים לו להתעסק במלחמת העולם, הכול טוב ויפה. כל מה שחורג ממנה הופך לערמת קיטש רוטטת ויבבנית. כשמצאתי את עצמי מייחלת בצימאון דם לחידוש הקרבות, הבנתי שיש כאן בעיה.
הבעיה במקרה זה נעוצה בפרשנות של ג'קסון לכתביו של טולקין. הטרילוגיה של ג'קסון עוסקת בניצחון. זו של טולקין עוסקת במחיר הניצחון. ההשמטה רבת המשמעות של חלקו האחרון של הספר, זה העוסק בטיהור הפלך, היא אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך. טולקין מצא חשיבות עליונה בהבלטת העובדה שמלחמה, אפילו כזו שהיא צודקת ונכונה, משחיתה את כל מי שבא איתה במגע, ושגם על גיבוריה הראשיים לשלם מחיר אישי כבד על חלקם בה. את ג'קסון זה מעניין הרבה פחות. הוא הפך את מה שהיה במידה רבה הרובד המוסרי המשמעותי ביותר של הטרילוגיה לאפיזודה חולפת. מירב המאמצים מרוכזים בהמחשתן של זוועות המלחמה, עד ש"שיבת המלך" הופך ל"להציל את טוראי פרודו".
נכון שמבדר לאין ערוך לחזות בפרשים נרמסים תחת רגליהם האדירות של דמויי פילים אדירים, מאשר להקשיב לכל מיני בלבולי מוח צדקניים, אבל מעבר לכך שיש כאן עיוות מוחלט של כוונת המחבר, יש כאן גם עוול שנעשה עם הצופים: ג'קסון גורם לצופיו לשמוח כשאנשים מכים אחד את השני בחרבות גדולות, ולהתפתל בחוסר מנוחה כשהם מנסים לדבר. ומזה יש לנו מספיק בלעדיו.
לפנייה לכתב/ת 
