חצי האי קרים: כולם כבר היו כאן

דמיינו לעצמכם מקום שהוא לא יותר מאשר שעתיים טיסה מכאן. מצד אחד רכס מצוקי מרשים הפרוס לאורך עשרות קילומטרים ובוהק בלבנוניותו. מצד שני ים שחור, שהוא לגמרי כחול, מנגן ללא הפסקה סימפוניה מרשימה בשעה שהגלים נסוגים מהחוף. בתווך רצועת חוף ארוכה ומיוערת, מעוטרת בעצים מאזורים אקלימיים שונים, ביניהם זית, תאנה וארז, כשלצד הירוק הירוק הזה משתרעים כרמים רחבי-ידים מהם מייצרים היינות הכי מתוקים, צבעוניים ומבושמים שטעמתם אי-פעם.

אנחנו בחצי האי קרים. בטווח גיחה קצרה, אבל מעטים בארץ מכירים את המקום, מלבד, כנראה, יוצאי רוסיה ואוקראינה. לחצי האי הזה, המשתרע על פני 26 אלף קמר ושייך היום לאוקראינה, נהגו להגיע בעבר כל מנהיגי המפלגה הקומוניסטית לצד שועים למיניהם. כאן גם נמצאות הדאצ'ות (וילות) הפרטיות שאירחו בעבר ממשוררים וסופרים כפושקין וצ'כוב, ועד מנהיגים כחרושצ'וב וברז'נייב.

לא סתם הגדירה הקיסרית יקטרינה הגדולה את קרים כ"פנינה בכתר הרוסי". לכאן היו באים לנפוש, לטייל באקלים המתון והאוויר הצח. "תנשום, תנשום", אמרה לי נינה כשטיילנו ברחבי הגן הבוטני. אם האוויר הוא מה שגרם לגברת בת 60 פלוס לקפץ כמו איילה שלוחה בשבילי הגן, הרי שזה מומלץ לכולם.

בקרים גם שכנו הסנטוריומים המפוארים ביותר, שאל מרחצאותיהם נהרו כולם לטבול. היום באים לכאן בעיקר אלה שזוכרים למקום חסד. 12 שעות נהיגה ממוסקבה, כשאודסה וקייב מחכות מעבר לפינה. גם מעבורות ענק מאיסטנבול מורידות כאן 30 אוטובוסים של תיירים גרמניים ויפניים, לצד חובבי אופני-הרים ופריקים של טיפוס צוקים וזחילה במערות. האזור הקרסטי מציע שפע של מערות שרובן עדיין לא נחקרו. 

לא לשרוק בבקשה

לחצי האי קרים היסטוריה ארוכה. כולם עברו כאן וכולם השאירו כאן את עקבותיהם. קרים היתה בעבר צומת דרכים חשובה - מדרום לצפון וממזרח למערב - של העולם העתיק וימי הביניים. עברו בה יוונים, שבטים גותים וויזיגותים, הונים ורומאים, כוזרים וקראים, קיסרים ביזנטים, צבאות עותומניים, מלכים טטארים, נסיכים רוסיים, סוחרים איטלקים וצבאות אנגליים וצרפתיים. חלק מהאירועים שהתרחשו כאן חקוק בהיסטוריה העולמית, ביניהם מלחמת קרים והמפגש מפורסם ביאלטה, עיר נופש על חוף הים השחור, בין שלושת מנהיגי המעצמות במלחמת העולם השנייה - צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין.

למרות זאת, קרים לכודה בצומת דרכים. הפרסטרויקה מאחור, מרצדסים וב.מ.וו חדשים עם חלונות כהים דוהרים בכבישים, תחנות דלק (הלבנה של כסף שחור) צצות כמו פטריות אחרי הגשם, אבל שדה-התעופה נותר אי-שם בשנות ה-50. שוטר ההגירה לא שוכח להעיר לי, "אל תשרוק, זה מביא מזל רע", בעוד כולם מעשנים כמו קטרים באולם שחלונותיו בלתי-ניתנים לפתיחה והמיזוג שבו כמובן לא פועל. במרכז יאלטה אפשר לאכול ארוחת ערב בדולר וחצי או להוציא על כבד אווז 60 דולר. תלוי, כמובן, במסעדה שבחרת ובאפשרויות הכספיות שלך.