שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נגע בשמיים
    אמנם "מתנה משמיים" חוטא ביהירות, רגע אחרי "חתונה מאוחרת", אך שמוליק דובדבני סבור שגם סרט פגום של דובר קוסשווילי הוא משהו שצריך לראות

    קודם כל, דובר קוסשווילי הוא במאי סרטים מצוין. אין זו קביעה של מה בכך בנוף הקולנועי הישראלי, שעד לפני מספר שנים נטה להקל ראש במושגים כמו העמדת מצלמה, עיצוב פסקול והדרכת שחקנים. יחד עם בני דורו ניר ברגמן ורענן אלכסנדרוביץ', הוא מבקש להביא את הקולנוע המקומי לכדי פיוס עם

    הקהל היושב בציון, שנטה על פי רוב להפנות לו עורף. וכך, מאז (ולא מעט בזכות) "חתונה מאוחרת" שעשה קוסשווילי לפני כשנתיים והביא, לטענת מפיקיו, כ-350 אלף צופים, דומה שהצירוף "סרט ישראלי" חדל לשמש בעבור רבים שם נרדף לצרעת. בעוד זמן לא רב, כשיכין את סרטו הרביעי-חמישי, כבר ימוקם קוסשווילי על מפת הקולנוע העולמי כיוצר הסרטים הבולט של ישראל. רק שלפני כן יש צורך לחצות את המשוכה הזאת ששמה "מתנה משמים".

     

    משוכה, משום שיש בסרט אותה מידה של, איך נקרא לזה, יהירות המאפיינת לעיתים את זה שדווקא אינו נותר משותק נוכח ההצלחה הפנומנלית של סרטו הראשון, ופונה מיד להתקנתה של יצירה שאפתנית ומורכבת פי כמה. "מתנה משמים" הוא בדיוק סרט שכזה. מארג צפוף של טיפוסים יוצאי גרוזיה וסיפורים המתרחשים – במין בועת זמן שנעצרה, כמדומה, בשנות השבעים – בשכונה באור יהודה שבה מתגורר גם הבמאי עצמו. מה שמקשר ביניהם הוא מזימה שרוקמת חבורה של סבלים בשדה התעופה הסמוך, רובם בני משפחה מקומית אחת, לפלח מטען יהלומים שעתיד להגיע מחו"ל. שניים מהם גם אמורים לקחת על עצמם את האשמה, ועם שחרורם מהכלא להתחלק עם שותפיהם בשלל. העניין הוא שהתסריט – שעל פי המדווח נכתב במקור לסרט בן כשעתיים וחצי, וקוצץ – נותר מבולבל בכל הנוגע למיפוי הדמויות ומחורר ככל שהדברים אמורים בסיפור השוד, עד שרק צפייה חוזרת בסרט עשויה להשליט מעט סדר במתרחש.

     

    נפלאות השכונה

     

    "חתונה מאוחרת", על שפתו הגרוזינית והיעדרה המוחלט של ההגמוניה הצברית-אשכנזית, סימן למעשה את שיאו של מהלך פירוק הזהות התרבותית המקומית למרכיביה האתניים שהתרחש בקולנוע הישראלי מאז הקרנתו של "שחור" באמצע שנות ה-90. "מתנה משמים" מרחיב את יריעתו של הסרט הקודם, ואת מקומם של החללים הסגורים שבתוכם התנהל, מבלי שלהוויה הצברית תהיה בהם איזושהי דריסת רגל, תופס עתה תיאור של השכונה כולה כשלולית עדתית מהסוג שאפיין את סרטי הבורקס של שנות ה-70. אלא שהמבט הפולקלוריסטי ששולח קוסשווילי בדמויותיו חושף בעיקר את כיעורן, וגיבוריו מעוצבים ללא שמץ של חום אנושי המאפשר הזדהות עמם. הם אינם אלא קריקטורות עדתיות, שכמו יצאו מאחד מסרטיו הססגוניים-צעקניים של אמיר קוסטוריצה – יותר זה של "חתול שחור, חתול לבן", לא "אנדרגראונד" – שגם הם הלוא בולטים ביחסם הבלתי מלבב לאדם באשר הוא.

     

    לא מעט ביקורת הוטחה ב"מתנה משמיים" על שום יחסו המשפיל לנשים בכלל, וייצוגן של נשים רוסיות כזונות בפרט. אפשר לסמוך על קוסשווילי שהפרובוקציה שהוא מפעיל כאן אינה אלא מכוונת, ושתכליתה לתאר את ישראל כלא יותר מאשר מדינת עולם שלישי – שבטית, בוטה, וולגרית ויצרית – להבדיל מהפסאדה התואמת-אמריקה שהיא כה נהנית לעטות על עצמה.

     

    מבחינה זו מורחב כאן הטיעון הנועז שנוסח כבר ב"חתונה מאוחרת" בדבר היותה של ישראל מודל 2000 מקום שבו המסורת העדתית מכניעה את הפרט. כאילו לא חלפו ארבעים שנה מאז ימי "סלאח שבתי" ועד הלום.

     

    שלל שחקנים ודוגמנים מעטרים את הסרט – בהם יובל סגל, ליאור אשכנזי, מוני מושונוב, רמי הויברגר, מנשה נוי וקוסשווילי עצמו, שהופעתו כאן היא עוד אחת מהפרובוקציות המכוונות שהוא נוקט בסרט – אבל את העבודה המרשימה ביותר מבצעת דוגמנית העבר רונית יודקביץ' בתפקיד אלמנה מבנות העדה (זהותו של בעלה המנוח היא אחת ההברקות כאן), שבלבה חושקת בדמות שמגלם סגל. סרט ראוי אך אפעס פגום.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך הסרט. כאילו לא חלפו ארבעים שנה מאז ימי "סלאח שבתי"
    לאתר ההטבות
    מומלצים