חוזר למקומו הטבעי. על יוסי אבוקסיס

18.10.2001. בלומפילד. שמעון גרשון נועץ כדור חד ברשת של מארק בוסניץ' ומעלה את הפועל תל אביב ליתרון דמיוני נגד צ'לסי, דקה לסיום המשחק. האוהדים ביציעים עפים לאוויר, השחקנים באדום עושים "ערימת ילדים" על הדשא וכולם יחד מתקשים להאמין שזה קורה. כמעט כולם. 8 לב אדום, יוסי אבוקסיס, רץ להביא את הכדור ומרים מהדשא את החברים שחוגגים. סוחב אותם בחולצה, אחד-אחד. חמש שניות לפני תום תוספת הזמן הוא מניח כדור אמן על הראש של קלשצ'נקו, בדרך לשער השני. היינו כחולמים. יוסי האמין.

כמעט שנתיים מאוחר יותר עזב אבוקסיס את הפועל ברעש גדול. הרעש הזה לא ממש התאים לו. על המגרש הוא אמנם מקניט, שורט, צובט, משחק בקטנות עם השופטים ובעיקר מטריף את הקבוצה והקהל. אבל כשיוסי יורד מהמגרש הוא ילד טוב, כזה שמחייך במבוכה בראיונות, משתדל לא להיכנס לסכסוכים מתוקשרים עם אף אחד וכשצריך לנהל משא ומתן, נותן לאנשים שמסביבו - להלן פרקליטיו - לעשות את העבודה בג'ונגל בו מסתובבים בעלי הקבוצות.

כשאבוקסיס חזר להפועל תל אביב לפני שבועיים, הזכירו בכל מקום את הדברים שאמר על הקבוצה עם עזיבתו לאשדוד. לא שצריכים להיות נאיביים ולחשוב שהוא לא התכוון לאף מילה, אבל מעל המלים שאמר, בלט הכאב שלו על כך שהוא צריך לכוון אותן כלפי הקבוצה שהוא באמת כל כך אוהב. על כך שאילצו אותו לעזוב את המקום שהוא באמת רוצה להיות בו. נכון, ביזנס זה ביזנס, אבל דורון שפר כבר מזמן אמר שאי אפשר ללכת נגד הלב.

אחרי סיבוב ראשון מזעזע - מבחינה אישית עבור אבוקסיס ומבחינה קבוצתית עבור הפועל - חוזר הערב הסמל האדום לבלומפילד. כן, סמל. הוא אמנם לא שיחק כל הקריירה בהפועל, כמו נמני במכבי, ובדרך גם הספיק לשמש סמל בבית"ר ירושלים, אבל בקדנציה האחרונה שלו במדים האדומים ביסס אבוקסיס את מעמדו באופן מוחלט. הגליצ'ים, החגיגות אחרי השערים, הזזת הכדור סנטימטר אחד קדימה לפני בעיטה חופשית, המלחמה. בעיקר המלחמה, שכל כך חסרה לקבוצה העונה.

אל תצפו שמישהו מאוהדי הפועל ידבר עכשיו על אליפות, לא תראו ביציעים סימפטומים משיחיים כמו בסיפור נמני ובית"ר. האדומים בשער 5 ו-7 יודעים שאבוקסיס לא קוסם ושהבעיות בסגל רחבות הרבה יותר, אבל במקביל גם מותר - בניגוד לרוח הבלומפילדית המסורתית - להיות מעט אופטימיים. אחרי הכל, אבוקסיס התעקש על מענקי אליפות וגביע אופ"א בחוזה החדש. יוסי מאמין.