נפשות מתות

המחשבה על סרט שבו בן מתנכר בא ממרחקים כדי להתפייס עם אביו הנוטה למות ממקמת אותו אוטומטית במי האפסיים של שידורי אחר הצהריים בערוץ הסרטים. ואולם, הסרט הקנדי דובר הצרפתית, "שיחות נפש", שכתב וביים דניס ארקן, מוכיח שגם הסיפור הלעוס ביותר יכול להפוך ליצירה שנונה ומרגשת באמת אם רק חוברים זה אל זה תסריט חריף, דמויות כתובות היטב המבוצעות בידי צוות שחקנים נפלא, ומלאכת בימוי מדויקת המשלבת במיומנות בין הקומי למלודרמטי. זה, אגב, היה הסרט האהוד ביותר על הקהל והביקורת בפסטיבל קאן 2003, שם גם הוענקו לו פרסי התסריט והשחקנית המצטיינים.

זהו מעין סרט המשך ל"שיחות מלוכלכות" שיצר ארקן ב-1986, ובו כזכור היתה שקועה חבורה של אינטלקטואלים מלאי ערך עצמם בלהג בלתי פוסק על זיונים, בגידות ושאר הנאות החיים. שבע עשרה שנים מאוחר יותר שבה ומתקבצת אותה קבוצה קשקשנית של אנשי רוח – עכשיו כבר עייפים ומאוכזבים – סביב מיטתו של אחד מהם, מרצה נהנתן להיסטוריה (רמי ז'יראר) הגוסס מסרטן. יחד הם דנים ב"פלישת הברברים", שמו המקורי והאירוני של הסרט המכוון לשקיעתה של האימפריה האמריקאית בפרט ותרבות המערב, זו שהחלה עם דנטה ומונטן, בכלל, נוכח התקפותיהם של הברברים על שעריה. ולא, לא מדובר דווקא בקנאי האסלאם שקיבעו את 11 בספטמבר כתאריך היסטורי, ונתפסים כברברים על ידי האמריקאים (נקודה שהודגשה בהתייחסותם נטולת הביקורת העצמית של כמה מבקרים אמריקאים לסרט); אלא בהשתלטותם של ערכים שטחיים וחומרניים, מסוג אלה שמייצג בעיני האב הגווע בנו איש ההשקעות, שהוא אחד מאותם ברברים חדשים המקננים בתוככי הציוויליזציה הדועכת, ואשר יודע לדבר אך ורק את שפת הכסף.

אבל אין צורך לזכור או לצפות בסרט הקודם כדי להעריך את "שיחות נפש", שבאחת הסצנות הנוגעות ביותר ללב בו מקוננים החבר'ה המזדקנים על מותן של כל אותן אידיאולוגיות נעלות בעלות הסיומת 'איזם', שהנחו בעבר את חייהם ואמונתם. זהו לפיכך אחד הסרטים הכי כואבים שנעשו על התפכחות. חברי אותה אליטה אינטלקטואלית שלפני שני עשורים בקירוב עוד ניפחו זה לזה את השכל, ותפסו עצמם כשליטי תבל לפחות מהבחינה התרבותית, מגלים עתה שה"בון-טון" לא היה אלא אופנה חולפת ושהם כבר לא מרכז העולם. האחד, תלמידיו באים להיפרד ממנו בתשלום, לא משום שהיתה לו איזושהי השפעה רוחנית, מוסרית או אחרת עליהם, ואילו האחר נאלץ להודות שהתואר שהוא נושא עמו, משהו כמו נספח אקדמי ברומא, הוא נטול משמעות של ממש.

כל צוות השחקנים בסרט מבצע כאמור את מלאכתו כהלכה, אך צל"ש מיוחד מגיע למארי ז'וזה קרוז, שקטפה את פרס השחקנית בפסטיבל קאן האחרון, ועושה פה תפקיד של ג'אנקית צעירה שאמה היא אחת ממאהבותיו לשעבר של הפטפטן-נואף הגווע, ואשר אליה פונה הבן בבקשה שתספק לו הרואין כדי להקל על כאביו. הנה כי כן, ארקן מוצא לב ונפש גם בקרב הברברים הפולשים, וגיבוריו, שלרגע אינם מעוצבים כדמויות פתטיות (להבדיל מהאופן שבו הסתכל בהם אותו במאי-תסריטאי בסרט הקודם), צופים עתה בציוויליזציה השוקעת ועושים את חשבון הנפש שלהם. הם צופים, וארקן צופה בהם. בחום, ברגישות, באהבה.