כולם רוצים סרטים פשוטים

אנשים רבים נוטים לזלזל בתעשיית סרטי הפופקורן. יש כאלה שאף קוראים להם זבלונים. אבל, עד כמה שזה נשמע מוזר, אפילו הכנת מאכל פשוט כמו פופקורן, עשויה להפוך לאסון קולינרי, באם היא איננה מטופלת בדרך הנכונה. בסוף השבוע הקרוב תוכלו לצפות בשני סרטים - "גוטיקה" ו"טיים ליין"- שמוכיחים באופן סופי כי הפקת סרט פופקורן היא אמנות שאין לזלזל בה, וכי אלו המקלים בה ראש צפויים לעונשים כבדים מהסוג שסופג בימים אלו היוצר הוותיק ריצ'רד דונר, שעה שסרטו עתיר התקציב "טיים ליין" (80 מיליון דולר) עודנו מנסה להחזיר את עלות הקייטרינג.

כיאה לעשור שסגד לאלוהי השלוק והקיטש, שנות השמונים מסמנות את שיא פריחתה של תעשיית סרטי הפופקורן. ג'ו דנטה ("הגרמלינס"), טוב הופר ("פולטרגייסט"), רוברט זמקיס ("בחזרה לעתיד") ומיודענו, ריצ'רד דונר ("הגוניס"), כולם נטלו חלק בפס הייצור של תעשיות שפילברג, כשהיעד ברור לכולם: יצירת סרטי הרפתקאות קסומים ומהנים, או לחלופין סרטי אימה מקפיצים, שיצדיקו את עלות הכרטיס ודלי הפופקורן המתלווה אליו. ואכן, בסיכומו של אותו עשור, שפילברג יכול היה להביט לאחור בגאווה ולטפוח לעצמו על השכם. לא זאת בלבד שמרבית הסרטים בהפקתו זכו להצלחה רבה (היו גם כשלונות), חלקם אף עוטרו בפרסים חשובים והיו שזכו למעמד של יצירות פולחן.

אין ספק כי הרף שהציבו שפילברג וחבר מרעיו בשנות השמונים היה גבוה מתמיד, וכך קרה שבשנות התשעים רק מעטים הצליחו לשחזר את הישגיהם. את מרבית הניסויים הכושלים של שנות התשעים ניתן לתלות ביומרה האמנותית שנתלוותה לעשייתם, כשהדוגמה הבולטת ביותר היא "עולם המים". סרטי פופקורן עשויים לזכות באוסקר, אך החשיבה המקורית שהדריכה את שפילברג (טרום נאום האוסקר המביך מעט) ואנשיו היא "Keep it simple and fun". זה אולי נשמע קל לביצוע, אבל כמה שנים חלפו מאז צפינו לראשונה במעלליהם של דוק, מרטי ומכונת הזמן, מבלי שנמצאו להם יורשים ראויים?

למרבה הצער, את הבשורה לא תמצאו גם ב"גוטיקה" ו"טיים ליין" - שני סרטי פופקורן מובהקים המתהדרים בשמות גדולים. על מותחן האימה המטאפיזי, "גוטיקה", אמון יוצר אירופאי כשרוני ומבטיח, מתייה קסוביץ' ("השנאה" ו"נהרות הארגמן", ומי שכיכב ב"אמלי" כגבר האולטימטיבי), ואילו את "טיים ליין" ביים המקצוען ריצ'רד דונר (סדרת "נשק קטלני" ו"ליידי נץ").

הסרט "גוטיקה" ממש כמו גיבורתו, ד'ר מירנדה גריי (האלי בארי), זקוק לטיפול נפשי דחוף, שכן הוא סובל מפיצול אישיות. יוצריו טרם החליטו אם מדובר במחווה רצינית ליצירותיו של אלפרד היצ'קוק, מותחן אימה עם טונים פארודיים במיטב המסורת של בריאן דה-פלמה ("לבוש לרצח"), או שבכלל מדובר בפרק הבא בסדרת "מת לצעוק". מדוע "מת לצעוק"? ובכן, אם נתחשב בכמות הסרטים מהם הסרט נוטל את אותותיו, החל ב"החוש השישי", עבור ב "נערה בהפרעה" ו"האחרים" וכלה ב"רינג" (ללא ספק ההשפעה המרכזית), הרי שאין דרך להימלט מהשוואה בין יצירותיהם של האחים וואיינס, ולאחרונה צוקר, ובין סרטו של קסוביץ'.

ד''ר מירנדה גריי היא פסיכולוגית פלילית מבריקה. היא מאמינה במדע וביכולתו לספק טיעונים לוגיים לכל אירוע. רצה הגורל, וביום גשום במיוחד היא פוגשת בנערה מבוהלת שגורמת לה, אברקדאברה, להתעורר באחד מן התאים של המוסד בו היא עובדת, כשהיא חשודה ברצח בעלה. כעת, גריי תנסה להוכיח את חפותה ולמצוא מיהו האדם האמיתי שעומד מאחורי הרצח: האם זה עמיתה לעבודה (רוברט דאוני ג'וניור)? אחת המטופלות שלה (פנלופה קרוז)? השטן עצמו? ואולי זאת היא בכלל?

אל דאגה. לא נגלה. זה עוד אחד מאותם סרטים שהכיתוב "ספויילר" צריך להופיע על כרזות הפרסום שלו, שכן הוא עשוי לקלקל לרבים מכם את טעמו של הפופקורן. ובכל זאת, למי מכם שנהנים לקפוץ שעה שחתול או ינשוף מגיחים בהפתעה אל המסך ומבהילים אתכם, הסרט מספק סדרה ארוכה של "מיאו- חתולה!" כאלו. כמו כן הוא מכיל מגוון רחב של קטעים קומיים לא מתוכננים, וישנו גם הדיאלוג המופלא בין גריי ועמיתה לעבודה, פיט גראהם (דאוני ג'וניור, שפשוט מתקשה להשתחרר ממתקני כליאה):

פיט: "אני לא מאמין ברוחות".

מירנדה: "גם אני לא. אבל הן מאמינות בי".

אמאל'ה. איזה פחד.

אין ספק כי לפני עשור ויותר ניתן היה להצמיד לסרט את הכותרות שמאפיינות את מרבית סרטיו של דונר: "יעיל", "מקצועי" וכו', אלא שבשנים האחרונות תעשיית סרטי ההרפתקאות, או לחלופין, המד"ב והפנטזיה, ידעה שכלולים רבים בכל הקשור למלאכת התסריט, התפאורה והאפקטים, וכך קורה, שלאור הישגיהם של סרטים כמו "הגלדיאטור" ו"שר הטבעות", הן השיחזור התקופתי של "טיים ליין" והן עבודת מחלקת האפקטים נראים שייכים לתקופה פרה-היסטורית של הקולנוע, תרצו המאה ה-14.

הרוח הרומנטית של דונר היא שגרמה להפקה הגרנדיוזית הזו להיראות כמו מופע אמפי-תיאטרון. דונר הקפיד לדווח בכל מסיבת עיתונאים על העובדה כי בסרטו החדש לא נעשה שימוש באפקטים דיגיטליים וכי כדורי האש הנורים מן הטירה ואליה הם אמיתיים (ואכן מדובר בסצינה מרשימה), אלא שהוא שכח דבר אחד. לא היו אלה האפקטים הדיגיטליים שאחראים לכשלון של חלק מן הסרטים ששוחררו בשנתיים האחרונות לאקרנים. הייתה זו העובדה שבכל אותן יצירות כושלות נעדרה תחושה של רגש אמיתי.

העלילות הפכו מכניות יותר ויותר, ומעשיהן של הדמויות לא הצליחו לעורר הזדהות בקרב הצופים. לאחר צפייה ב"טיים ליין" מפתיע לגלות שדווקא דונר לא משכיל לבודד את הגורם שהפך את סרטיו בשנות השמונים והתשעים למהנים ומצליחים כל-כך. היו אלה עלילותיהם המותחות והמשעשעות ודמויותיהם הנפלאות של מרטין ריגס (מל גיבסון, לפני שגילה את ישו), רוג'ר מורטאו (דני גלובר) וליאו גטס (ג'ו פשי), שסיפקו לנו עוד לילה של כיף בבית הקולנוע. מי יודע, אולי עכשיו כשישו חוזר, תיהיה גם תחייה מחודשת ל"נשק קטלני".

שני דברים לפני סיום:

1. אם משלבים בין השחקנים (בעיקר רוברט דאוני ג'וניור), עבודת הצילום, האפקטים ופס הקול של "גוטיקה" והבסיס הסיפורי של "טיים ליין", קיים סיכוי סביר שנקבל סרט פופקורן מהנה ביותר.

2. כמה חובבן יכול להיות במאי? האלי בארי נכנסת למקלחת מלאה בנשים עירומות ובהן גם פנלופה קרוז. יום חג עבור כל במאי מותחני אימה, בייחוד אם שמך דה-פלמה. ב"גוטיקה" לא זאת בלבד שהניצבות במקלחת מייצרות שלא בכוונתן את אחת הסצינות המפחידות ביותר בסרט, אלא שקסוביץ' שוכח בשביל מה המציאו את סצינות המקלחת מלכתחילה. כמו-כן חייבים להקים לאלתר את עמותת "כיעור איננו משפר בהכרח את סיכויי הזכייה באוסקר". מה עשו לך האלי? מה עשו לך פנלופה?