האחים החורגים של הוליווד

הקומדיות הקלאסיות, האופטימיות והתמימות של פרנק קפרה (בעיקר "אלו הם חיים נפלאים" ו"מר סמית' הולך לוושינגטון") וקולנוע החריגים והדחויים של ג'ון ווטרס ("פוליאסטר", "ספריי לשיער" וכו'), רחוקים זה מזה עד מאוד. ואולי דווקא בשל כך - העובדה כי סרטיהם של האחים בוב ופיטר פארלי נדמים כהכלאה בין הסגנונות השונים כל כך, היא שהופכת אותם ליוצרים מרתקים. סרטם החדש והנפלא, "תקועים לנצח", עולה בסוף השבוע לאקרנים.

ממש כמו בקומדיות של קפרה, גיבורי "תקועים לנצח", בוב (מאט דיימון) ו-וולט (גרג קיניר) הם בני עיירה קטנה, שלווה ונטולת ציפיות גדולות, שמבקשים לשנות את יעודם בחיים. ליתר דיוק, אחד מהם מעוניין לשנות את יעודו. בוב וולט הם תאומים סיאמים. בוב הוא הצלע הספורטיבית, הביתית והצנועה ואילו וולט הוא האח השאפתן, המעוניין לצאת מן העיירה הכובלת בכדי לכבוש את הוליווד בסערה. על-אף השגותיו הרבות, בוב מחליט להצטרף לאחיו וגם לו יש מטרה - ידידתו הוירטואלית (וון יאן שין), לה לא סיפר על חריגותו, שנמצאת בלוס אנג'לס.

כמו אצל קפרה יוצאים להם התאומים הסיאמיים למסע ארוך, כשאת מחוזותיה של הפוליטיקה הרקובה של וושינגטון מ"מר סמית' הולך לוושינגטון" מחליפה תעשיית הקולנוע ההוליוודית הזוממת והמתעתעת, ובראשה השחקנית שר בפרודיה נהדרת על עצמה. המסע יגרום לאחים להבין את שהפנימו ג'ודי גרלנד ב"קוסם מארץ עוץ" וג'יימס סטיוארט ב"אלו הם חיים נפלאים" כבר לפני 65 שנה: "אין מקום כמו הבית". ויתרה מכך, אין כמו המשפחה.

הומור הפרשות

שלא תטעו לרגע, "תקועים לנצח" איננו זונח את מאפייניה של הקומדיה ה"פארלית", הווה אומר, שילוב של אנשים בעלי מוגבלויות אמיתיות בתפקידי משנה, גגים חזותיים, חלקם נמוכים ביותר, והומור הפרשות בלתי נמנע. אבל חשוב להדגיש - סרטיהם של האחים פארלי אמנם עוסקים ב-Morons ("טיפשים בלי הפסקה"), במוגבלים פיזית ("Kingpin") או מנטלית ("משתגעים על מרי"), באלה הסובלים מסכיזופרניה ("אני, עצמי ואיירין") או בשמנים ("הפנטזיה של האל") - אבל הם אינם מבקשים ללעוג או לגחך על החריגים והדחויים של החברה האמריקאית. 

נהפוך הוא, כמו בסרטיו של ג'ון ווטרס, באמצעות שילוב דמויות שלא רואים כל יום בקולנוע, כולל שחקנים בעלי מוגבלויות כאלו ואחרות, נערכת הטמעה של נושאים וגיבורים שהוליווד יודעת לייצג רק בשתי דרכים. האחת, מוכרת לנו מסרטי האימה/מתח והיא של החריג המאיים והרצחני (האם הוליווד מכירה בסכיזופרניה שאיננה רצחנית?), והאחרת, האהובה כל-כך על הוליווד של שנות ה-90, היא זו של החריג האקזוטי. בין אם אלו אוטיסטים, או מפגרים, סימכו על הוליווד שהיא תבקש לצייר סביב ראשם הילה של קדושים או גיבורי על.

האחים פארלי מודעים לצביעות הזו, ולכן מבקשים לגייס את ההומור המיוחד להם, זה שסולד מההתחסדות סטייל הפוליטיקלי-קורקט, ולשרטט דרך שלישית, "נורמלית" יותר, המצביעה על-כך שיש חריגים מצחיקים ויש חריגים רצינים. יש חריגים מתוקים ויש חריגים רעים. בדיוק כמו בחברה המגדירה את עצמה נורמלית.

"תקועים לנצח" מחדד את מחשבותיהם ההגונות והכנות של האחים פארלי, באמצעות עלילה כובשת שנוהגת בדמויתיה החריגות כאילו היו עניין שבשיגרה. לעתים זה מצחיק מאוד ולעתים זה נוגה. כמו כן, בסרטם הנוכחי השניים ממתנים את מפלס בדיחות פלג הגוף התחתון, בכדי להשקיע יותר במלאכת הסיפור ובבניין דמויתיהן של התאומים הסיאמיים, שהם למעשה המטאפורה המדויקת ביותר למערכת היחסים בין שני יוצרי הסרט שאינם רוצים או מסוגלים להיפרד. אין ספק שלאור מיקום העלילה (מקום הולדתם האמיתי של היוצרים), חלק מן השמות (בוב) והתכנים (הביקורת על הוליווד) - מדובר ביצירתם האישית ביותר. אם תרצו זו גם המטאפורה המדוייקת ביותר לקשר בין אחים ואחיות באשר הם.

"תקועים לנצח" הוא סרטם הטוב ביותר של האחים פארלי מאז "טיפשים בלי הפסקה" ו"משתגעים על מרי". באם סלדתם מההומור שלהם בעבר, לא תאהבו אותו גם הפעם, למרות שמינון ההפרשות נמוך בהרבה והסיפור מתקתק וקל יותר לעיכול. למי שיש סבלנות לקומדיה ה"פארלית" מצפה הפתעה אמיתית, שכן מבעד להררי הטיפשות וסלעי הטמטום מבצבץ לו אוצר קטן, שתמיד כיף לגלות בקולנוע, והוא לב ענק ואוהב.

1. כמו תמיד תענוג לראות את האחים פארלי מוציאים גם מן הקומיקאים שלהם וגם משחקניהם הרציניים הופעות בלתי נשכחות. סימור קאסל הוותיק עושה תפקיד נהדר כסוכן השחקנים של וולט. שר ומריל סטריפ, שככל הנראה נשבתה אף היא באהבת האדם של פיטר ובוב, מצוינות בפרודיה שלהן על דימוין הציבורי וכך גם אווה מנדז הלועגת לדימוי הקולנועי שלה כחתיכה התורנית של הוליווד. מעל כולם מתנשאים להם התאומים הסיאמיים: מאט דיימון, שנפרד לרגע מתאומו הסיאמי בחיים בן אפלק ומוכיח יכולות קומיות מפתיעות וגרג קיניר, שאם לא הייתה זו קומדיה של האחים פארלי, ודאי היה זוכה במועמדות נוספת לפרס האוסקר. או לפחות לגלובוס הזהב.

2. לאלו מכם שיבחרו להישאר עד לסיומם של הקרדיטים צפויה הצצה נוספת לרוחב לבם של הבמאים שמאפשרים לשחקנם, ריי "רוקט" ואלייר, הסובל מפיגור שכלי, לייצר מעין נאום אוסקר שבו הוא מודה למשפחתו וליוצרי הסרט על ההזדמנות להגשים את חלום הילדות שלו – להיות שחקן. אין מילים.