שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גבעות הכורכר בנס ציונה
    ט"ו בשבט הוא גם יום הולדתה של הכנסת, סיבה טובה לשדולה הסביבתית של הבית לערוך סיור באזור לקראת הכרזת הגבעות כגן לאומי. מי שצריך סיבות יותר צבעוניות מעמרי שרון, ישמח לשמוע שאירוס הארגמן כבר שם במלוא הדרו

    "האירוס הוא היהלום שבכתר", אומר פרופסור ניר אוריון מפורום גבעות הכורכר, והכוונה היא בעיקר מבחינת כוח המשיכה למבקרים. חשיבותו האקולוגית של האזור רחוקה מלהיות נעוצה רק באירוס.

     

    למרות שהאירוסים הם באמת לא עיקר העניין הנה ההסבר איך להגיע אליהם: בכניסה הצפונית לנס ציונה (מכיוון ראשון לציון), פונים ברמזור הראשון ימינה לרחוב המאה ואחד, מצד ימין גבעת התור, שהנדלניסטים קראו לה גבעת טוסקנה. אם לשפוט על פי התביעה לבג"ץ, שהגישה השבוע אדם טבע ודין, טוסקנה הישראלית היא דווקא ברמות מנשה, אבל זה לא שייך.

     

    ממשיכים ומעט ומצד שמאל אפשר לראות את 'נוף האירוסים', שכונה שזה עתה נבנתה למרגלות גבעות הכורכר של נס ציונה. בפינת השכונה הכביש פונה שמאלה, ואחרי כמה מאות מטרים, בערך מול הכניסה לשכונה, יש שביל שעולה ימינה אל הגבעה. עולים בו, עוברים את השיזף שבפסגתו, וקצת אחריו כבר פורחים הפרחים המרשימים. ריכוז גדול עוד יותר של אירוסים ניתן למצוא אם יורדים בשיפוליה הדרומיים של הגבעה.

     

    המאבק הסביבתי בנס ציונה רשם הצלחות

     

    אחת התיאוריות הקשורות בתורת הקוואנטים, שהתצפית משנה את התוצאה, מוכיחה את עצמה באתרי פריחה ידועים, וגם כאן בהחלט ניתן לראות היכן כבר היו מבקרים. שימו לב איפה אתם שמים ת'רגליים, אמנם הפרח הוא זה שמושך את העין, אך יש לצמח גם עלים ששווה להשתהות הרף עין על מנת להכיר את צורתם. חבל שמי שבאים לראות את הפריחה רומסים אירוסים שעוד לא העלו פרחים.

     

    אולי בזכותו של הפרח המוכר, המאבק הסביבתי בנס ציונה רשם הצלחות. קבוצה קטנה למדי של פעילים הצליחה להביא את הקהל הרחב אל הטבע שבחצר האחורית, להביא את השימור לתודעה הציבורית, ולא מעט בזכות השינוי בדעת הקהל בוטלו חלק מתוכניות הבנייה באזור. בעקבות ביטול התוכניות עתרו בעלי הקרקע נגד רשויות התכנון, והעניין עדיין תלוי ועומד בבית המשפט. אבל יש גם מה שמנוי וגמור.

     

    אם ממשיכים מערבה לא יותר משלוש דקות הליכה על הגבעות מגיעים לציר הנפט (אפשר לזהות אותו על פי הריח ולפי השלטים לאורכו. כשפונים על השביל דרומה (שמאלה) מימין יש פרדס אשכולית. אחרי שעוברים את פינת הפרדס אפשר לראות את הכביש הראשי המוביל לצומת בית עובד, את בית חנן, ובהמשך בצמוד לדרך, בתים לבנים עם גגות אדומים וגינות ירוקות. הם עוד לא שם, רק על המפות. מאושר, סגור, מנוי וגמור מזה עשור, וגם אם מתעכבות העבודות בשטח, הם בוא יבואו.

     

    המדרון המערבי של גבעות הכורכר, שייך כבר לרשות אחרת, המועצה האזורית גן רווה, ועליו יקום יישוב קהילתי חדש. אזובי הקיר שמוריקים עתה על הסלע אינם אומרים דבר. ביישוב החדש יגורו אנשים שחשוב להם ירוק בעיניים. תהיה להם בחצר חלקה קטנה של יבלית שהמחשב ישקה בזמנים קצובים, תחומה יפה בשוליה, שיהיה מקום לשים פרחי עונה. גם שם יפה יהיה לו ליישוב, 'אירוס'.

     

    הכי מרשימה - פריחת הרותם

     

    לא ציפיתי למצוא כאן מישהו בבוקר יום חול. אחד משני האנשים שמטפסים מולי במרץ על הגבעה עם מפת סימון שבילים בידיהם הוא משה פרלמוטר, רכז שמירת הטבע של החברה להגנת הטבע באזור המרכז. גם מזל צריך בחיים. מה שיישאר כאן על פי התוכניות הנוכחיות הם 800 דונם של גבעות כורכר שמתישהו, יש לקוות, גם יוכרזו כגן לאומי. פעם היה הרבה מאוד כורכר במרכז הארץ, ושאריות ממנו ניתן לראות בכל מקום, אך מתברר שזהו שטח הכורכר הכי גדול שייוותר שלם.

     

    פרלמוטר לא רק מראה לי את המפות ותצלומי האוויר עם השטחים המסומנים, מי לשבט ומי לחסד, הוא גם מפנה את תשומת לבי לפריחת האזוביון הדגול, צמח לבנדרי עם תפרחת סגולה וארוכה. זה צמח נדיר, שנמצא ברשימה האדומה של צמחים בסכנת הכחדה של מרכז המידע של צמחי ישראל.

     

    מפורסמים כמו האירוסים או נדירים כמו האזוביון, הכי מרשימה היא פריחת הרותם. כתמים של לבן על רקע הירוק, או על רקע האפור והתכול המתחלפים בשמיים.
    היא אפילו בולטת על רקע סלעי הכורכר ואפילו על רקע הבתים הלבנים שבנו כאן למטה. יש משהו בבוהק הזה שאי אפשר למסגר במילים. הרותם, 'רותם המדבר' ליתר דיוק, הוא לא הצמח המדברי היחיד בגבעות כאן. הכורכר, בגלל שהמים מחלחלים דרכו, הוא בית גידול לצומח מדברי. גם השמשון פורח עתה בגבעות ובכלל, זה ייחודו של האזור, שילוב של צומח מדברי עם צומח ים תיכוני, מגוון אדיר של מינים. ועתה - המוני פרחים.

     

    את הגבעה הזו הצליחו להציל לעת עתה, וגם אחותה הקטנה והמפורסמת הנמצאת מצפון - 'גבעת האירוסים' של ראשון לציון - לא מאוימת. גבעת הכורכר שבתווך, גבעת תור (ההיא מטוסקנה) גם היא תישאר כמות שהיא, בינתיים.

     

    מה שמטריד את פורום גבעות הכורכר הוא הרצף. לאורך זמן, כל עושר הצמחייה הזה לא יכול לחיות באיים. גם לא בעלי החיים שיש כאן. נישואי קרובים לא הועילו גנטית לאף אחד. פרופ' אוריון, מסביר שהמטרה היא "להציל את האיים. זה מאבק על רצף הגבעות". התכנון הוא לסמן את השבילים הקיימים גם היום לכלל שביל אחד שיעבור מראשון ועד גדרה שממנו יצאו שבילי מעגליים.

     

    "במקומות שהשטח אינו שייך למישהו אנחנו מכינים שילוט, בשאר המקומות יש רק עמודי כורכר עם מספרים". המספרים בשטח יתאימו למספרים בחוברת שעומדת לצאת בקרוב. "אפשר גם להתחיל בראשון ולגמור בגדרה", אומר אוריון, "מי שיטייל את המסלול יהיה רוב הזמן בשטח טבעי לאורכו אתרי נוף ואתרים היסטוריים". מדובר בעיקר באתרים מראשית ימי הציונות. מה יהיה אין לדעת, בינתיים, הרצף עוד קיים.

     

    הג'יפוס וולגריס ימשיכו לטחון את השטח

     

    היום (ו') תתקיים גם צעדת נס ציונה המסורתית. עשרת אלפים איש יצעדו בצעדה שסימנה 'שומרים על גבעות הכורכר'. את עיקר השמירה צריכות עתה הגבעות מפני חובבי טבע מסוג אחר: ג'יפאים ורוכבי טרקטורונים. אוריון, גיאולוג במקצועו, מסביר שהנזק שהם עושים אדיר בעיקר כשמדובר בכורכר. "כורכר הוא סלע רך מאוד, ערוץ קטן בכורכר והמים הורסים את הסלע". עכשיו, אחרי הגשמים, נזקי המים ניכרים היטב.

     

    את נסיעתם של אלה אפשר יהיה לאסור ברגע שיוכרז הגן הלאומי, שכבר משורטט במפות. הסיבה שזה לא נעשה עד כה, לדברי אוריון, היא שעם ההכרזה יהיה צריך לפצות את בעלי הקרקע. "אם היו רוצים להעביר פה כביש 'חוצה גבעות', היו מפצים אותם וזהו, אבל בשביל לשמור על השטח - זה כבר סיפור אחר". מסביב, ככל הנראה, ימשיכו הג'יפוס וולגריס והטרקטורנוס מעצבנוס לטחון את השטח.

     

    בעיניים נדלניות 800 דונם זה נראה די הרבה, אני חושב לעצמי כשאני חולף בדרך חזרה מול שאריות הכורכר שבנתיבי איילון. בתור שטח פתוח, זה ריבוע שצלעו 900 מטר, לא יותר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גבעת הכורכר. מה שנשאר מחריש הטרקטורונים
    צילום: גילי סופר
    אירוס ארגמן. היהלום שבכתר
    צילום: גילי סופר
    שיחי רותם. את הבוהק שלו אי אפשר למסגר במילים
    צילום: גילי סופר
    מומלצים